עמדתי מול הים וחיפשתי אותה בעיני. אמרו לי שהיא תלבש  שחור.
שאלתי למה דווקא שחור אבל לא ענו לי. הגלים סערו, כאלו הם ידעו
איזה משהו שאני לא.
כשהגעתי ביקשתי ראי. הדהמתי את עצמי, תמיד היה לי אכפת איך אני
נראית. אבל למה המחשבה הראשונה שחלפה בי הייתה המראה שלי כשהיה
עוד הרבה מה לחשוב עליו. החול היה רך, הוא ליטף לי בין
האצבעות, ובכלל לא שמתי לב שאני יחפה. צמרמורת חרשה את גופי.
לפתע הבחנתי שאני לא רק יחפה, אלא ערומה כביום היוולדי. זה כבר
היה יותר מידי. מתי היא תבוא. הבטתי בפרק ידי וגיליתי שהשעון
שהיה שם קודם נעלם. הבטתי מסביב, מתי הספיקו לקחת לי אותו.
דמעות לא רצוניות מילאו את עיני וירדו במורד לחיי. טעמתי אותם,
לפחות הדמעות שלי נשארו מלוחות. חשתי עייפה כמו אחרי מסע מפרך
ומתיש. בנתיים היא לא הגיעה, אז נשכבתי על החול. מגעו היה רך,
היחיד שניחם אותי. הבטתי ברקיע, הוא היה צבוע בכחול מדהים.
הייתי לבד כל כך. כמו שאף פעם לא הייתי. בהיתי בענן ששט לו
בשמי היופי, מחפש משהו. יכולתי לראות את זה בו. היה לו מבט
תוהה, והוא היה חסר שקט. אולי גם הוא הגיע הנה רק עכשיו כמוני.
ולכן אין לו מושג לאן הולכים. לאן כולם הולכים? אולי זה סבא
שלי, עברה בי מחשבה משונה. אבל למה שסבא יהפוך לענן צימרי
ולבן. הוא היה טוב, הגיע לו קצת יותר מזה. למה יהפכו אותי?
השאלה הביאה עימה יובש בפה. אין מים, אי אפשר לשתות. ליקקתי את
שפתיי. מגעם היה חלק יותר מתמיד. אולי הם לא קיימות. העברתי
אצבע על השפה התחתונה, היא הייתה שם בנוכחותה המלאה, לא דקה
ולא עבה. כמות שהיא. נרגעתי. ופתאום היא נעמדה מעלי, לבושה
שחורים. התרוממתי במהירות, מודעת לכך שהרגע המיוחל הגיע, ואולי
לא. היא התיישבה לידי והתנשפה. "אני עייפה" היה לה קול אנושי
משהו. נו, עוד נחמה קטנה. "לאן בא לך ללכת?" היא שאלה כמעט כמו
שם בחיים. אולי אני חייה בכלל וזה סתם אשלייה כזו. "מה זאת
אומרת לאן?" שאלתי. רציתי לשאול אותה אם יש לה כוס מים, אבל
התביישתי וחוץ מזה מי מסתובב עם כוס מים על החוף? מקסימום
בקבוק של מים מינרליים, אבל יש פה כאלה בכלל? היא גיחכה. "לגן
עדן? לגהנום? היית ילדה טובה בכלל?" היא קרצה לי.
איזה שאלות מתסכלות. "אני אדם טוב" אמרתי בשקט. היא העבירה
אצבעה בשערי, חשתי חלחלה למגעה. היא כמעט דחתה אותי. נראתה לי
כאלו כל חייה היא עבדה בתעשיית המוות. "הגעתי הנה רק אתמול,
וכבר הטילו עלי את תפקיד הרפאים הזה" היא כאלו קראה את
מחשבותי. "אל תגידי לי שגם את מהפיגוע" לרגע חשתי קירבה חמה אל
האישה בשחור. "אני ממחלקת אונקולוגיה" זרם קר חלף בי. אני
רציתי לספר למישהו איך ראיתי את המחבל באוטובוס דקה לפני שהוא
התפוצץ. דווקא התחשק לי לאמא שלי. היא הייתה לי חסרה פה נורא,
כי היו לי כל כך הרבה דברים לספר,ואף אוזן שתשמע. "טוב אז אני
פותחת בספר באות נ', א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ..." הלב דפק
בחוזקה. "יש לך שם יפה נוריתי" היא חייכה. ואני דווקא חשבתי
שהשם שלי מבוגר מידי. היא קראה בעיון בדף שלי. ואני הרגשתי כמו
בראיון עבודה, או אצל הרופא או במבחן. "את לא כזו טהורה כמו
שאת נראית" היא צקצקה בלשונה. והדבר היחיד שעלה בראשי זה
השמנדריק ההוא בצבא. "אבל את לא אדם רע, ואת באמת נראית לי אדם
טוב". הושטתי את ידי לחטוף לה את הספר. "הממ הממ" היא המהמה
בכעס. "את רוצה שאלוהים יפטר אותי???" נדרכתי. היא נראתה
מאיימת, עם המבט החד והפנים שהפכו קפואות בן רגע. "בגלל שנהרגת
בפיגוע אין לך סרט חיים" היא קבעה וחתמה משהו בדף שלי. "מה זה
קשור?" שאלתי, כאלו שאני מבינה בזה משהו. הרי לא ידעתי עד לפני
רגע קט  שיש לאנשים מתים סרטי חיים. פתאום הציף אותי דחף בילתי
נשלט לרוץ לים ולהטביע את עצמי. אבל מה זה כבר יעזור, אני
אחזור לאותה נקודה ואולי אפילו במצב יותר גרוע. "מי שנהרג
בפיגוע אז אין לו סרט חיים, אל תשאלי אותי למה, אני פה רק
יומיים וגם זה הרבה מידי". היא התרוממה בצורה אצילית. מטפחת
בצבע ארגמן כיסתה את ראשה. "לאן הולכים?" שאלתי בקול חורק.
"לחדר מיון". היא ענתה קצרות. "מה יעזור לי חדר מיון, אני בלאו
הכי גמורה" גיחכתי והתחלתי לחוש פחד איום שמשתלט עלי בכל רמ"ח
אברי. תמיד חרדתי מבתי חולים. היא פרצה בצחוק מתגלגל. "לא כזה
חדר מיון. את הולכת לעבור תהליך מיון כדי שידעו לאן לשלוח
אותך" נזכרתי בצבא, אוי אלוהים אני מקווה שאני לא אצטרך להיות
פקידה של איזה מלאך אחד. נגררתי אחרייה בחוסר חשק ונכנסנו לבית
נורא ישן. הקירות התקלפו וריח מצחין עמד באוויר. "תשבי כאן
ותחכי, זה לא ייקח הרבה זמן" היא הלכה. ממש היה לי עצוב שהלכה,
כבר ניקשרתי אלייה, בכל זאת היא הייתה אדם הראשון שהיתייחס אלי
מאז בואי. הבטתי מסביבי, המסדרון בו ישבתי היה ארוך, ולא ראיתי
אפילו את הקצה שלו. אולי זה המסדרון הזה שעליו מדברים כל אלה
שחוזרים לחיים. קול עבה וגס קטע את מחשבותי. "נו תיכנסי כבר יש
עוד הרבה מתים היום" בחילה עזה תקפה אותי. התיישבתי בחדר קטן
ולבן מול גבר מלא עם שפם. "אתה אלוהים?" שאלתי בתהדמה. "לא אני
השטן" נבהלתי נורא. "סתם סתם אני צוחק אתך". נרגעתי. הוא לקח
סטטוסקופ שקוף והצמיד אותו לחזה שלי. לא הבנתי למה הוא עושה את
זה, אני הרי מתה, אז לא אמור להיות לי דופק או משהו כזה. אולי
הוא מטריד אותי מינית, אני חייבת להתלונן. אבל בפני מי? אוף
כמה שאלות. אצבעותיו הגרומות החליקו על צווארי ולחצו על נקודה
מסויימת ואז הרפו. "אנרגיות חיוביות להפליא" הוא אמר פתאום.
"הנפש שלך משדרת שאת סירבת למות כשזה קרה, אבל הגוף שלך ניצח.
אני מניח שגם בחיים לא פעם נתת לו לנצח, אני טועה גברת נורית?"
הוא דיבר בצורה משונה ובמילים לא מוכרות. "יכול ל להיות "
גימגמתי. הוא קירב את פניו לפני, הבחנתי בשומה שחורה ליד עינו,
ריח אלכוהול הדיף מפיו. הבחילה התחזקה ואיימה להתפקע בצורת
קיא. הוא היה גבר דוחה. "טוב אני שולח אותך מכאן, זה לא בשבילך
המקום הזה" זה הרגיע אותי. העיקר לא להיות בחדר המצחין הזה.
"איפה אני בכלל?" שאלתי. "זה לא משנה, משנה שלא תהיי פה" הוא
לחץ על כתור מוזהב בשולחן מהעץ והאישה בשחור נכנסה. הרגשה של
נוחות מהולה בתחושת עייפות נחתה עלי. הוא הגיש לה מסמך. והיא
קראה במהירות והנהנה בראשה. דקה אחרי זה חזרתי לחוף הים איתה.
"עכשיו תספרי לי למה את באמת פה" לא הבנתי מה היא רוצה מחיי.
"אמרתי לך נהרגתי בפיגוע". היא הביטה בי והבחנתי בהבדל הכל כך
בולט בין עיניה,איך לא ראיתי זאת קודם. עין אחת הייתה כחולה
והשנייה חומה. "מי אמר לך שנהרגת בפיגוע?" היא שאלה אותי ומבט
חקרני בעיניה. פשפשתי בזיכרוני. הזיכרון האחרון היה החוף ים
הזה. אז באמת מי אמר שנהרגתי בפיגוע, מאיפה הבאתי את זה. מוחי
עבד בקדחנות. תנסי להיזכר עוד קצת. לפתע תמונה של מיטה הבזיקה
בעיני. וגם פניו  של חבר שלי  רגועות ושלוות. הוא ישן, עכשיו
יכולתי לראות את זה בברור.  
מה אני עושה פה? איפה היה הפיגוע? ואיך אני נראית? כל כך הרבה
שאלות ושוב אין מי שעונה. רציתי לבכות שאני רוצה הביתה,
לאמא,לחבר שלי,לתומריקו הקטן,לחמוטל. אבל איפה הם כולם? "אני
אספור עד מאה, כשאגיע למאה תצווי על עצמך לשכוח הכל". עיני
נקרעו בעקבות כך שפערתי אותם. השמש סינוורה אותי עד שלא יכולתי
להשאירם פקוחות. עצמתי בחוזקה את עיני  וראיתי דמות מטושטשת
ומסביבה מלאכים יפים וקטנים. קשת צבעונית סגרה עליהם ואצבע
גדולה מזהב הצביעה עלי. פקחתי את עיני, האישה בשחור זזה אחורה
וקדימה נראית כמתפללת. "30 31 32 33" היא ספרה בשקט. עצמתי את
עיני ליבי דפק בחוזקה. נזכרתי בדבריו של האיש עם האצבעות
הגרומות: "הגוף שלך מנצח" למה הוא אמר לי את זה? "היא פה
בטעות" שמעתי קול דקיק. זה הקול של אלוהים, משהו אמר לי. ואז
לפתע הבנתי, זה לא אני שהייתי אמורה למות,והפיגוע היה בכלל
בנתניה, ואני בכלל לא מסתובבת שם. זה טעות של אלוהים.  הגעתי
לכאן בטעות. ולאן ישלחו אותי עכשיו. אולי יש בשמיים מחלקה
לטעויות, אנשים שמתו בטעות בלי שהיו אמורים. פקחתי את עיני.
האישה בשחור המשיכה לספור. "80,81,82" הבטתי בפנייה בחוזקה
כאלו מהם תבוא הישועה. היא יודעת משהו שאני לא. שוב קרני השמש
סינוורו עד שנאלצתי לעצום את עיני. חלקיקי חלום פלשו למודעות
שלי. מעלית מתנדנדת למעלה ולמטה. אנשים גדולים וקטנים סוגרים
עלי. ותוציאו אותי מפה, אני צועקת. ניסיתי לפקוח את עיני אך
לשווא, הרגשתי כאלו מישהו הדביק לי את הריסים. "תחלמי!" שמעתי
קול פוקד עלי."ותצווי על עצמך לשכוח הכל" אולי היה זה קולה של
האישה בשחור ואולי של אלוהים עצמו. לפתע חשתי בום, ראשי הסתחרר
ואוזניי כאבו. כל גופי בער, חשתי אש ששורפת את עצמותיי, מתלקחת
בדמי. זה לבטח הגהנום, חשבתי. אלוהים טעה ועכשיו הוא מעניש
אותי, כי את עצמו הוא בטח לא יעניש על טעויות.

צלצול מטריד קרע את השקט. "יאללה מתוקה קומי" פקחתי את עיני.
יצור קטנטן ומוכר שלח לשון דקה ומרח אותי בנוזל רטוב. ואז קרקר
מסביב בהונותי, ליטפתי את הקטנה שלי. כלבה מטורפת כבר על
הבוקר. חברי נשק לשפתי ואמר שהוא חייב כבר לרוץ לעבודה. עוד
יום חדש נתן רמזים של התחלה. החיים כהרגלם.
ואני, אני נשבעתי לשכוח...