למדתי לאהוב את השמיים של הארץ, את צמרות העצים, את חוטיי
החשמל שנמתחים בין העמודים, אפילו את הכדורים הכתומים שנתלים
עליהם במרחבים. למדתי לאהוב את הגבוה, הכל דרך שמשה קדמית של
מכונית לבנה.

הוא אהב לנסוע, הנהיגה הייתה בשבילו אהבת החיים. היינו יכולים
לבלות שעות שלמות בנסיעה. בהתחלה זה הפריע לי נורא- לא היינו
יושבים אף פעם בבתיי קפה, כל פעם שהוא רצה לשתות או לאכול
היינו נוסעים לארומה וקונים T.A, יושבים במכונית ותוך כדי
הנסיעה שותים ואוכלים. אח"כ התרגלתי. אף פעם לא הלכנו לרקוד או
לראות סרט, במשך 4 שנים זה היה רומן משולש- הוא, אני
והמכונית.

כל נסיעה, בשלב מסויים אחריי שתיקות ארוכות, הייתי נשכבת על
הברכיים שלו כשידו הימנית מלטפת את עורפי וידו השמאלית עדיין
אוחזת בהגה. הייתי מביטה דרך השמשה הקדמית בנוף הגבוה שמרצד
לפניי, בלילה הייתי אוהבת את הכוכבים, במיוחד כשהיינו חוזרים
מנסיעות ארוכות כמו מטבריה או מאילת, הייתי מביטה באינספור
הנקודות הזורחות וסופרת מאות כוכבים נופלים. פעם הוא צחק ואמר
שזה נחמד לו ככה, שילדונת נשכבת על ברכיו ובוהה בכל הכוכבים
אבל עצוב לו כי הוא יודע את האמת הכואבת, שכל הכוכבים שם למעלה
אינם קיימים וזו היא רק אשלייה מכיוון שעד שמגיע אלינו לכדור
הארץ האור שלהם עוברות מאה שנות אור ועד אז הכוכב כבר לא קיים
בכלל, מה שאומר שכל הכוכבים שם למעלה כבר מזמן לא שם. בכיתי.

אהבתי אותו, באמת שאהבתי. דרך כל אינספור הימים שהיינו יחד,
למדתי לאהוב כל משב של רוח, לפעמים הייתי נשכבת על ברכיו
כשראשי מופני מעלה ורגליי היו יוצאות מחלון המכונית, בחורף
האחרון נצרבו בי טיפות גשם וברד אך אני המשכתי להביט בשמיים
המופלאים והתענגתי ממגע ידו.  היו לנו שירים קבועים, לא סטינו
מתחנת הרדיו של גלגל"צ כל אותן נסיעות, עד אותה נסיעה, שהשמים
שעברו מעל עיניי היו כחולים ונקיים מענן-  והקליטה השתבשה.
נסענו בתוך מדבר יהודה, הספקתי להשתוקק לפסגות ההרים החומים,
החול  הזהוב והשמש שיקדה וחיממה את פניי. הכביש כאילו נברא
למעננו, היינו לבד, הרגשתי כאילו דהרנו על גביי סוסה שחורה
ופראית, הוא דיבר על כמה שטוב לו עכשיו, העסק מצליח, אנחנו שוב
ביחד למרות כל המכשולים, הוא אפילו קנה ג'יפ חדש "ויהיה לך
המון מקום להניח את הראש- והשמשה הקדמית אפילו סגולה, את תראי
שמיים וורודים-  בשבילך הזמנתי זכוכית מיוחדת", ואני שמעתי את
כל מה שאמר אבל הקשבתי לשקט המדברי, לעורב שעבר מעליי. תמיד
אהבתי לראות את הציפורים שהיו כאילו מתחרות בנו; הן בשמיים
ואנחנו על האדמה נוסעים במהירות מטורפת, ואני תמיד סמכתי עליו
והרגשתי בטוחה בתוך כף ידו שלפתה בעדינות את פניי.

לפתע נחתכה הדממה, בצרור יריות מצמרר, המכונית נבלמה ורק ידו
החזיקה את ראשי והצמידה אותו צמוד יותר ממה שהיה לברכיו, עברו
אוליי שתי שניות ואז לפתע הרפה מפני. שוב שלט השקט המדברי.
עברו מעל עיניי שני עורבים צווחים.  על פני הרגשתי טיפות
אדמדמות כשברקע חזרה הקליטה ונשמע קול דיווחי התנועה בגלגל"צ.

למחרת התקיימה ההלוויה.

               

עברו שנתיים מאז אותה נסיעה למדבר יהודה, היינו אמורים אותו
יום לטייל קצת ברגל בין החולות, כי הוא רצה להראות לי מערה
קדומה שהוא פעם מצא וחרט בה את שמי.

יש לי חבר כבר שלושה חודשים, ויש לו מכונית גדולה, עם שמשה
קדמית  בצבע כתמתם. אני לא מסתכלת דרכה אף פעם, רק דרך החלון
שמימיני.