אני זוכר את כל החזרות מההתחלה, את כולן, לא החסרתי ולו אחת.
אפילו אם היה לי איזה משהו קודם לא העזתי לאחר ובטוח שלא
להחסיר. ככה אני.
כולם השתתפו, אף אחד לא החסיר. כל מי שאמור היה להיות, היה
נוכח. ככה כולנו.
אני זוכר איך תמיד בחזרות היתה התרגשות, תמיד מישהו החסיר משפט
פה משפט שם, בלע את המילים, נו טוב ככה זה בחזרות, אבל איכשהו
תמיד ידענו או ככה לפחות רצינו, שנדע מה להגיד ובלי טעויות,
ככה זה.
היינו לבד, לא היה איזה מפיק או מישהו שיהיה הבמאי, כן היינו
הבמאים של עצמנו, תמיד היה מישהו שיארגן את החזרה שינהל אותה
כמו שצריך, ותמיד אותו דבר אותם טקסטים אותו דבר.
איכשהו תמיד הגענו כולנו מוכנים. ידענו שעוד מעט יגמרו החזרות
ואז אוי אז יגיע הרגע. כן אני זוכר שתמיד היה מישהו מתקשר אלי
ומודיע מתי החזרה, לפעמים עוד הייתי רואה הודעה בעיתון שכל מי
שרוצה מוזמן לבוא לראות לצפות בנו בחזרות.
ותמיד הגיעו הרבה אנשים שאני אישית לא הכרתי אבל האחרים כן,
והם עמדו וצפו בנו מרחוק, הסתכלו שוב ושוב בחזרות ושתקו.
אני זוכר את כל החזרות, את כל הטקסטים, אני זוכר הכל.
אני לא יודע למה אבל תמיד איכשהו היה בי הרצון שלא, לא רוצה
להשתתף בחזרות, אני פשוט לא רוצה. הרגשתי שאני לא היחיד, אבל
הפילו את זה עלינו, לא הודיעו לנו כולם חוץ מזה שאנחנו
משתתפים.

השתתפתי בכל החזרות.
בהצגה כבר לא השתתפתי.