New Stage - Go To Main Page

ג'ינג'ר כרשמל
/
פעמיים בחיים

זה קרה כשהייתי בת עשר. איבדנו את גולן, אחי הגדול, במלחמה,
ואני הרגשתי כאילו איבדתי גם חלק ממני, ושאני לעולם לא אהיה
אותו הדבר בלי גולן. אני זוכרת בבירור את ההודעה שקיבלנו.
"עירית, תפתחי בבקשה את הדלת".
אם הייתי יודעת מה עמד מאחוריה, בטוח לא הייתי פותחת.
"שלום, ההורים שלך בבית?"
זה היה חייל די מבוגר, עם הרבה סמלים ודרגות על הכתף, וכומתה
ירוקה. המדים שלו היו מאובקים ומלוכלכים כאילו עכשיו חזר
מהחזית.
ואולי זה באמת היה ככה. קראתי לאמא ולאבא והם דיברו עם החייל
כמה דקות. כשסגרו את הדלת מאחוריהם ידעתי שמשהו לא בסדר. הפנים
שלהם היו לבנים כמו קיר. הם סיפרו לי שהייתה תקלה, שהטנק של
גולן התפוצץ וכולם נהרגו חוץ מיאיר, החבר הכי טוב של גולן,
שנפצע קשה. ליאיר הייתה רק אמא, שהייתה חולה בסרטן ועמדה למות.
הפציעה שלו כנראה החמירה את מצבה, ובזמן שהוא שכב בבית-חולים
בלי הכרה, היא נפטרה. כעבור חצי שנה, כשיאיר השתחרר מבית
החולים, הוא עבר לגור אתנו ונתנו לו את החדר של גולן. עם הזמן,
נעשינו מאד קרובים, ממש כמו אח ואחות - אני הייתי האחות שאף
פעם לא הייתה לו והוא היה האח השני שלי. דיברנו ביחד על כל
נושא שבעולם, אפילו על גולן, ואהבתי לקבל ממנו עצות בענייני
בנים. בתמורה נתתי לו עצות בענייני אופנה. הסתדרנו מצויין
ביחד, וכמעט אף פעם לא רבנו, חוץ מריבים קטנים כאלה, חסרי
משמעות.
יום אחד, כשחזרתי מבית הספר, מצאתי את יאיר עם אחת החברות שלו,
מתנשקים בחדר שלי. אני לא יודעת למה התעצבנתי כל-כך, אולי כי
בדיוק באותו יום רבתי עם החברה הכי טובה שלי, אבל הפרצוף שלי
נהיה ממש אדום והתחלתי לצרוח על יאיר, וכעסתי עליו כמו שאף-פעם
לא כעסתי על מישהו בכל החיים שלי.
"יאיר!! מה אתה עושה פה? עוף מכאן! זה החדר שלי! אני לא רוצה
לראות אותך כאן!!!"
"עירית, מה קורה לך? בחיים לא ראיתי אותך ככה".
הוא נבהל, אמר שאני לא העירית שהוא מכיר ואוהב. כשהוא אמר את
זה התעצבנתי עוד יותר, וצעקתי גם על החברה שלו, שלא אמרה כלום
ורק יצאה מהבית - כנראה שממש הבהלתי אותה, כי יותר לא ראיתי
אותה אצלנו. אחר-כך התיישבתי בכעס על המיטה, היו לי דמעות
בעיניים, ויאיר התיישב לידי. אני לא יודעת מה עבר עלי, לא
הייתה לי סיבה להתעצבן. אבל את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורנית.
חבל.
"עירית, זה בסדר, את יכולה להירגע, בסך הכל לא קרה כלום,
באמת".
"מה עשית בחדר שלי? יש לך חדר משלך!"  עדיין כעסתי.
"כן, אבל לא היה בו מקום בגלל העבודה הזאת שאני צריך להגיש
באוניברסיטה מחר".
"טוב, התירוצים שלך לא מעניינים אותי! לא הייתה לך שום זכות
להיכנס ככה לחדר שלי".
"בסדר, אני מבין, אבל... סך-הכל זה גם הבית שלי".
עכשיו ממש התעצבנתי, וכבר לא יכולתי לשלוט בעצמי.  
"באמת?! אתה יודע טוב מאד שזאת הייתה רק טובה שעשינו לך כי
ריחמנו עליך, כי אמא שלך מתה והיית בכסא גלגלים!"
אין לי מושג מאיפה יצאה כל הרשעות הזאת פתאום, ועוד זאת הייתה
רק ההתחלה.
"עירית, בבקשה... בואי לא ניכנס לזה..."
"למה לא? הרי זאת האמת. זה לא הבית שלך וזה לא החדר שלך. זה
החדר של גולן, ואם גולן לא היה מת עכשיו, אתה לא היית כאן
בכלל!!"
הוא לא הצליח להסתיר את העובדה שכאב לו מה שאמרתי, למרות שניסה
לשמור על קור רוח. אבל באותו רגע לא היה לי אכפת. להיפך.
"עירית, אני מבקש... אולי תסלחי לי ונגמור עניין..."
"אני אמרתי לך מה שהיה לי להגיד ורק שתדע שאני לא אסלח לך
אפילו בעוד מיליון שנה!! הלוואי שגולן היה כאן...
"כן, הלוואי באמת..."
התעלמתי ממנו. באותו רגע רציתי רק להמשיך להכאיב לו.
הלוואי שגולן היה כאן ואתה היית מת במקומו..."
אני נזכרת ברגע הזה, ודמעות עולות בעיני. הזכרונות הכואבים
שבים וצפים... איך הוא הביט בי בעיניים אדומות, לא מאמין למשמע
אזניו...
ראיתי שהוא נעלב עד עמקי נשמתו. איך יכולתי להיות כל-כך
אכזרית?
הוא יצא מהחדר ומקץ כמה שניות שמעתי טריקת דלת, ואחריה גם את
שאגת מנוע ההארלי דייוידסון שחנה בחצר. כזה היה יאיר. כל פעם
שהיה צריך לעכל משהו, לחשוב על משהו, היה יוצא לסיבוב על
האופנוע וחוזר אחרי כמה שעות. אבל הפעם הוא לא חזר. הוא לא חזר
גם בערב, כשאמא ואבא הגיעו מהעבודה. לא סיפרתי להם מה קרה, רק
עכשיו התחלתי להבין שאולי לא הייתי צריכה לתת לו לצאת במצב
כזה. התחלנו לדאוג לו וכבר רצינו להתקשר למשטרה. באמצע הלילה
קיבלנו ממנו טלפון, הוא אמר שהוא ישן אצל חבר ושהוא יחזור
בבוקר. נרגענו, ואני נשבעתי שאני בחיים לא אדבר אליו בצורה לא
יפה, ותמיד אתייחס אליו בכבוד, כי באמת אכפת לו ממני.
אבל הוא לא חזר גם בבוקר, ובצהריים קיבלנו עוד טלפון, אבל הפעם
מבית החולים. הוא החליק על כתם שמן בסיבוב וריסק את הגולגולת.

לא היה מה לעשות, חוץ מלקבור אותו.
ומאז אני כאן, במוסד הזה, מנסה להתאושש משתי המכות שנחתו עלי
בהפרש לא גדול. הבעיה היא שאצל יאיר הכאב מלווה ברגשי אשמה
שאוכלים אותי מבפנים. אפילו לא הספקתי להגיד לו שאני מצטערת.
זה לא הגיע לו, וזה גם לא הגיע לגולן, וזה גם לא הגיע לי.
החיים רצופים מכשולים וכאב, זה ידוע, אך כאב כזה, גם פעם אחת
היא יותר מידי. ולמרות שיכולתי למנוע את זה, אני כועסת. אני
כועסת על עצמי אבל גם על החיים., כי אצלי...
אצלי זה היה פעמיים יותר מידי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/4/02 21:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ינג'ר כרשמל

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה