תמיד עניינו אותי כל האנשים שעוברים באדום...
כשהייתי ילד היו לי הורים מחונכים כאלה שלא רצו שאגדל להיות
פרחח, אז הם תמיד הקפידו שאני לא אקלל, לא אכה אנשים (אפילו אם
הם ממש טיפשים ופשוט דורשים שפשוף), וגם הקטע הלא מובן הזה עם
רמזורים...
כל פעם שרציתי לעבור באדום אמא שלי היתה מנופפת בידה ומאיימת
להפליק לי... אבא בכלל היה סיפור אחר, בתור אדם קשה יום שגדל
במעברה הוא התרגל ישר להפליק בלי לאיים ... מה שיצר אצלי פוביה
מאדום, גם בגלל הרמזורים וגם בגלל הפיצוצים שחטפתי מההורים
המחונכים שלי שדי השאירו אליי סימנים אדומים.
אחרי כיתה ג' ביליתי את רוב שעות הפנאי שלי אצל הדוד שלי רמי
,כי אבא כביכול עבד עד מאוחר ובגד באמא.
ואמא כל יום עשתה קניות עד הערב וכמובן בגדה באבא. דוד רמי היה
טיפוס מעניין אבל שנוי במחלוקת, ממבט ראשוני בלבד אפשר לקבוע
באופן נחרץ שהוא פשוט דביל, אבל אם מכירים אותו לעומק (שלוש
דקות אחרי מבט ראשוני) מבינים שהוא גדל בצל של אחיו שהוא בחור
ממש מוצלח, מה שהוביל את רמי לנסות למצוא משהו אחד שבו הוא
יאפיל על אחיו...למרבה האכזבה רמי הצליח להיות הדביל הכי גדול
במשפחה, אבל שמח בתואר ובידיעה שכולם יודעים שהוא דביל הרבה
יותר טוב מאחיו. כמעט כל יום אחרי שהייתי חוזר מבית הספר אני
ודוד רמי היינו הולכים העירה לחפש פסולת תעשייתית. דוד רמי
האמין שיבוא יום ובו ישלמו על זה הרבה כסף והוא רק צריך קצת
סבלנות לפני שהוא גורף את המליון הראשון. בדרך לאיזור התעשיה
היו שבעה רמזורים. תמיד הייתי משתין על עצמי ברמזור השלישי.
דוד רמי אמר שזה בגלל שאני מפחד מאחותי, אבל זה היה בגלל
האדום. לא יכלתי לראות אדום, ולעבור הייתי קופא במקום וכמעט
נשבר מבפנים.
השנים עברו, אני כבר בן 32, דוד רמי עובד בניקוי שטיחים, אבל
הוא לא וויתר על חלומו וגם נשאר הדביל של המשפחה, ההורים
המחונכים שלי התגרשו ועכשיו אני עושה את החגים אצל אבא והחבר
החדש שלו.
אני גר במחלקה 6 וכבר הבנתי שהחיים הם לא סתם שחור ולבן
ואדום. |