נכתב במקור ככתבת שער ל'על קצה התיכון', עיתון ביה"ס של
'אוסטרובסקי' רעננה, על בחירות 2001.
תנו לי לספר לכם סיפור.
זה סיפור על יריבות, סיפור על מאבק, אבל יותר מהכל, זהו סיפור
על בית-ספר. הסיפור, אגב, דמיוני. כל קשר בין המתרחש כאן לבין
אירועים אשר היו במציאות, מקרי בהחלט.
הכל התחיל לפני מספר שנים, כשאלונה שירקין פוטרה מעבודתה
כלבורנטית במעבדה לכימיה באותו בית-ספר דמיוני. לפני כל אותן
שנים החליטה אלונה, בלי להתייעץ במורה לביולוגיה, לשלוח את כל
התלמידים של אותה שנה לעבודת מחקר ענקית בשטח זר, דבר שלא עלה
יפה, וגרם לתלמידים רבים להכשל בבגרות של אותה שנה. הנהלת בית
הספר החליטה מייד לפטר את אלונה מתפקידה כלבורנטית, ויותר מזה,
לא לתת לה לחזור למקצוע זה אף פעם.
מצד שני, יש לנו את אהובה ברקוביץ', אהובה סיימה זה עתה את
שנתה השנייה כמורה לכימיה בבית הספר, ורוב תלמידי בית הספר
מתלוננים עליה. 'אהובה נכנעת לכל מיני גורמים חיצוניים, כמו
מורים אחרים, וזה פוגע בתלמידים שלה', או 'אהובה לא נותנת בכלל
שעורי בית, מה שנראה טוב, אך למעשה בלי שעורי בית קשה להתקדם
בחומר' הן תלונות נפוצות שנאמרו על אותה מורה.
הנהלת בית הספר החליטה להשעות את אהובה מתפקידה, ולשקול
מועמדים נוספים למשרת ההוראה הנכספת. אלונה שמעה על המשרה
הפתוחה, והציעה במהירות את עצמה. הנהלת בית הספר, שהספיקה
לשכוח על עבודת המחקר הקטלנית, הסכימה לקהל את מועמדותה של
אלונה, מהסיבה ש'תמיד אמרנו שלא ניתן לאלונה להיות לבורנטית
בבית הספר. מורה היא לא לבורנטית, ולכן אין שום דבר שימנע ממנה
להחזיק במשרה זו.'
אהובה שמעה את הדברים, והחליטה לפנות גם היא להנהלה. 'לא יכול
להיות שאלונה, אחרי הפאשלה הענקית שהייתה לה לפני מספר שנים,
תקבל את המשרה שלי, אני דורשת הזדמנות שנייה.'
ההנהלה היתה בבעייה. מצד אחד יש לנו לבורנטית לשעבר שהושעתה
באופן תמידי מתפקידה, וברור לכולם שמינויה להיות מורה יהיה
בעייתי. מצד שני, מורה שנכשלה במקצועה, שדורשת להמשיך ולמלא
אותו. אחרי דיונים רבים שנערכו לגבי הטרדה, הוחלט לנקוט בצעד
יוצא דופן.
בחירות. כל תלמידי בית הספר יבחרו באחת מהמורות, והמורה שתקבל
את מספר הקולות הרב יותר, תכנס לתפקיד.
ההנהלה היתה מרוצה מהרעיון החדשני, שגם פותר להם את הבעיה וגם
מלמד את התלמידים שיעור חשוב בתולדות הדמוקרטיה. התלמידים,
לעומתם, היו ממורמרים. 'לא ייתכן שההנהלה תעביר את הצרות שלה
אלינו. שתי המורות נכשלו, למה אי אפשר להביא מורה שלישית,
שתפתור את העניין?'.
תאריך בחירות הוכרז, ולכל מורה ניתן זמן שווה לנסות להרשים את
התלמידים כדי שיבחרו בה. אלונה ניסתה לפעול על כשלונה של
אהובה, ואהובה תקפה את אלונה בכך שסיכנה תלמידים באותה עבודת
מחקר. אלונה טענה שהדרך של אי נתינת שעורי בית מגוכחת, שבדרך
זאת אי אפשר להגיע לשום שינוי. אהובה טענה שהדרך של אהובה כבר
הוכיחה את עצמה כקטלנית. אהובה טענה דבר אחד נגד אלונה, ואלונה
החזירה בהתקפה נגדית. כמו משחק פינג-פונג ארוך, שני הצדדים אף
פעם לא מתעייפים. התקפה, התקפה, התקפה.
התלמידים התעייפו. 'די, לא רוצים את זה כבר, העיקר שיעזבו
אותנו בשקט', זה מה שהם אמרו. הבחירות האלה, מסתבר, לא הועילו
לאף אחד. תלמידים רבים החליטו לעזוב את בית הספר ולעבור לאחד
אחר. בתי הספר האחרים באזור ראו את כל המקרה בתור הנצחה
לכשלונו של בית הספר המדובר.
אבל ההנהלה, והמורות בשלהן. לא חושבות על טובת התלמידים, על
טובת הכלל. כי ממתי הכלל חשוב בכלל?
בשלב זה אני אפסיק את הסיפור, כי מה שקרה אחרי הבחירות רק
יפ... מה? אתם רוצים לשמוע את הסיום? אתם בטוחים?
טוב, אם אתם מבקשים כל כך יפה.
יום הבחירות הגיע, התלמידים המעטים שנשארו בבית הספר הצביעו.
אחת מהמורות ניצחה ונכנסה לתפקיד, באמת לא חשוב מי, כי מה שקרה
בהמשך היה קורה גם אם השנייה הייתה מנצחת. כיום בית הספר הזה
פשוט לא קיים, כאילו נעלם. נחרב. הושמד.
הקונפליקטים הפנימיים בין הצד שתמך באלונה לבין זה שתמך באהובה
גרמו לתלמידים לא ללמוד, ולהכשל כמו גדולים בכל הבגרויות. משרד
החינוך ראה שלבית הספר אין תוצאות, והחליט לסגור אותו.
סוף פסימי, אני יודע.
אבל אל תדאגו, הסוף הזה לא ייתכן במציאות שלנו, לא בבית הספר
שלנו. הרי כבר אמרתי שהסיפור הוא דמיוני.
נכון? |