לשיר

אני שוכב על המיטה בחדר שלי וצופה בך, מוקסם, כשאת עומדת מולי
ושותה קולה. את קולטת בזווית העין את מבטי המשתאה, ומפנה בבת
אחת את שתי עינייך לעברי. כמה חודשים מתנקזים לתוך נקודת הזמן
הצרה הזו, אני שואל את עצמי. כמה חילופי הודעות באינטרנט או
מחוץ לו, כמה שיחות טלפון לתוך הלילה, כמה סודות כמוסים,
ובעיקר - כמה ידיעה שגם אם אי אפשר ממש לדבר כרגע, יש אי שם.
מה יש, איך ידעתי שתשאלי, יש את הלב והראש שלי בעוד גירסה.

לא חושב שאנחנו אותם שניים כמו שהיינו אז, בהתחלה. כשבאה
המציאות ובמחי שתי פגישות הרסה את הכל, עשיתי את הדבר הקל,
ונעלמתי. את נשארת. שנינו מכים על חטאינו הגדולים האלה, אבל -
תרצי או לא תרצי, בלעדיהם לא היינו מגיעים לנקודה בה את עומדת
מולי ושותה קולה, בלגימות קטנות, לגימות של בת (את כועסת?).
והזמן עבר, ואני לא אותו אני, ואולי גם את לא בדיוק אותה את,
וההרגשה גם היא שונה. אנחנו מכירים רק שנתיים וקצת, הזכרת לי,
ובכל זאת לשנינו זה נראה כאילו היינו מאז ומעולם, כאילו אנחנו
חברי ילדות ותיקים. אני לא יודע אם זה ממש לא נכון. אנחנו
מסודרים די דומה מבפנים, את מבינה, ולכן גם אם אנחנו לא בדיוק
טרחנו להכיר כל נקודה בחייו של האחר, אנחנו בהחלט יודעים איפה
לחפש. מי קאזה אס סו קאזה, ולהפך.

את יודעת, אין הרבה מבנות המין השני להן אני מסוגל לפרגן באמת
מכל הלב. קשה לי עם ידידות, אולי כי אני מהר מאוד חוצה את
הגבולות השרירותיים ונופל עם הראש למטה. איתך, משום מה, זה
שונה. אני באמת מקשיב קשב רב למה שאת אומרת, אני באמת שואף
לעזור לך בכל דבר קטן שמטריד אותך, אפילו איתו. כמה לא אופייני
לי. זה לא אומר, אגב, שאני מנותק. איזה כיף שזו את ואני לא
באמת חייב להסביר עד הסוף.

את יודעת שאת יכולה להגיד לי הכל, ולשאול אותי הכל, ולהתייעץ
איתי בכל דבר. אני מעריץ את הפתיחות שלך, כבר אמרתי לך, ותדעי
שיש סימטריה מלאה בינינו בנושא הזה. אני מקווה שבראשך אני
בשבילך בדיוק מה שאת בשבילי, ושביחסים שלנו כבר אין יותר
משקעים. אמרתי שלא אוכל לגרום לך לשכוח, אבל אני סומך על זה
שאם נמשיך ככה, מתישהו יהיה לך ממש קשה לזכור.

כל זה מביא אותי לקולה. בהזנחה נחוצה של כל מה שהיה לפני
מפלתנו הראשונה, הרי שהקשר שלנו התקיים עד כה רק בעזרתן האדיבה
של רשתות טלפון שונות. זה נורא מוזר, לשמוע קול של אדם, ולא
להיות מסוגל לדמיין את הפה שלו זז כשהוא מבטא את המילים. היינו
קיימים רק אחד בראש של השנייה, במקום בו לא נוהגים באוטו או
עומדים בפקקים, ובטח שלא שותים קולה. היינו דמויות בלי גוף,
בלי נפח, רק עם רוח.  לכן, כשבאת אלי, אחרי שעות ארוכות בפקקים
מתישים, בשניות הראשונות לא ממש ידענו מה לעשות. עמדנו זה מול
זו למשך נצח אחד או שניים, ובכל זאת אף אחד מאיתנו לא הושיט יד
או פרש את זרועותיו לחיבוק. אולי זה היה חכם, כי אני לא יודע
אם הייתי יכול לעמוד בכזו כמות של ממשות.  
אחרי הכל, תראי מה עשתה לי כוס קטנה של קולה.

מחבב פלוס,
אני