הרגשתי שזאת נקודת המפנה, שהנה אבי הולך להיות עכשיו רגוע,
להשקיע בחייו, עם קצת אמונה הוא יוכל לשבור את מעגל העוני...אך
מסתבר שטעיתי. יומיים לאחר אותו יום נפלא ראיתי את יעל בוכה,
אמנם לראות אותה בוכה לא היה מחזה נדיר במיוחד אך הפעם הרגשתי
שהבכי שונה. שאי אפשר להרגיעו. ניסיתי לדובב אותה אך כל מה
שהיא יכלה להוציא היה סידרת הברות שלא היו קשורות אחת לשניה,
"אה", "וי", "סה", "קין", "ניף", "צה". היא חזרה עליהם יותר
ויותר והבנתי שמשהו נורא קרה אך לא הבנתי מה. אך לאחר חמש דקות
ההברות הסתברו לי "אבי, סכין, נפצע."
שלוש שעות אחרי זה הגענו ביחד לבית החולים, וסופר לנו שהטיפול
נגמר, עכשיו נותר רק להתפלל לנס, הוא צמח. לידו שכב צמח אחר,
מירו בן שמעון. שני צמחים מסכנים שדקרו אחד את השני כדי להשיג
פרטיות על הגשם. כל כך חבל שהגשם לא יגיע אליהם, הוא יגיע רק
לעץ הענקי ממולם, שממילא מושקה בידי גננים. העצים הגדולים לא
נותנים מהמים שלהם לצמחים העלובים, הרי זה לא פייר שגשם שירד
עליהם יינתן לצמחים העלובים. הסתכלתי על יעל, דמעותיה היו כה
רטובות, למה הן לא השקו את אותם שני צמחים שדקרו את עצמם
למוות? אם לא מימם של העצים אז למה לא דמעותיה של יעל??? לידנו
נשמעו קריאות "מזל טוב", ילד חדש לעולם, אך האם מזלו יהיה טוב?
האם זהו עניין בכלל של מזל או שלגשם יש העדפות אישיות...הוצפתי
בשאלות בזמן שיעל הוצפה ביגון. לא שיגוני לא היה קודר אך
השאלות שהציפו אותי היו כמעין מדלל לים היגון ששטף
אותי...פתאום שמעתי את יעל "מה שווה הזריחה?", "מה שווה הזריחה
כשרק חלקים נהנים ממנה? מה שווים החיים אם הם פריבילגיה הניתנת
לבעלי אמצעים..." היא בכתה, בכי קורע לב, זעקות שבר, "אבי,
למה? למה אתה ולא אני??? למה אתה ולא אני???" חיבקתי אותה, פעם
ראשונה שעשיתי זאת, לא יכולתי לראות אותה צועקת לבד. "יעל",
אמרתי, "את לא לבד, אני פה אתך".
"אבל אבי לבד, אבי בעולם חשוך ואפל." היא זעקה.
"העולם הזה היה לא פחות חשוך בשבילו" אמרתי בבכי.
"אבל שם לפחות היה לו סיכוי" היא בכתה בזרועותי.
"גם עכשיו יש לו סיכוי, הסיכוי שלו לצאת מזה שואף לאפס, נכון",
אמרתי בעצב, "אך עדיין יותר גדול מהסיכוי שלו לצאת ממעגל
העוני."
"אבל למה?", המשיכה יעל והדמעות עדיין בעיניה, "הוא לא יראה
יותר צער, אך גם לא שמחה, הוא לא יראה יותר שנאה אך גם לא
אהבה. הוא לא יראה יותר כלום!"
בכינו שעות, ולידנו בכו בני המשפחה של אבי ומירו, שכנים שלא
הבינו למה הבנים שלהם דקרו אחד את השני. הלכתי לרגע לשירותים,
ופתאום ראיתי את יואב יושב בחדר ההמתנה ושומע בדיסקמן להקה
שהצליחה להרעיש מבעד לאוזניותיו את כל בית החולים. "מטורף!!!",
צעקתי לעברו אחוז אמוק, "איך לא איכפת לך?", "אדוני", אמר
רופא שלידי, "אני מזכיר לך שאתה בבית חולים, "אתה לא יכול
לצעוק ככה!", "אני מצטער", אמרתי, "אני לא יכול לעצור את
עצמי.", "אז תצא החוצה בבקשה..." אמר לי הרופא. יצאתי ולקחתי
איתי את יואב. שלא הבין בין כל הרעש שהיה באוזניות שלו לאן
לעזאזל אני לוקח אותו. נתתי לו אגרוף לפנים, כמו שאבי עשה.
ציפיתי שהוא יתלונן, שהוא יגיד שאני לא יהיה מורה יותר בבית
ספר אך כל מה שהוא אמר היה "תן עוד אחד! בבקשה!" קיימתי את
בקשתו וחזרתי עליה 3 פעמים תוך כדי שאני צועק "לא איכפת לך
מכלום, מכלום!!!". עד שהבנתי בין האגרוף השני לשלישי עד כמה
אני טועה. האיש אכל את עצמו מבפנים. אך התרבות המזדיינת לא
נתנה שום אפשרות להראות זאת. הפסקתי. ראיתי אותו נשבר, מול
עיני. והדם נמהל בדמעותיו שהחלו זולגות על הדיסקמן. מבעד
לדיסקמן שמעתי את "מרד הדמעות" של אביב גפן, "האשמה עלינו" צעק
אביב ביחד עם יואב שהצטרף אליו בזעקת שבר. "האשמה עלי", הוא
אמר, "אני גרמתי להכל, זה אני."
"זה לא אתה, זה כולנו", אמרתי בעצב, "כולנו ביחד יצרנו חברה,
שבא אנשים כמוך וכמוני מקבלים כל דבר שאנחנו רוצים, ואנשים כמו
אבי צריכים לדקור ולהידקר בשביל אוכל מזדיין."
"אתה צדקת" אמר יואב בעצב, "אין דבר כזה פייר בעולם. צריך
לרצוח את מי שהמציא את ה"פייר"."
"סביר להניח שהוא כבר מת." גיחכתי בעצב.
"אתה צודק." הוא אמר עם חיוך קל על שפתיו למרות שיגון נשקף
מתוך עיניו. הלכנו ביחד אל עבר מיטתו של אבי, וראינו את יעל
בוכה על רקע השקיעה. "איזו שקיעה יפה", היא אמרה בבכי, "למה
אבי לא רואה אותה?"
הבטנו בשמש יורדת אל עבר הים של תל אביב, וצובעת את הרקיע
בצבעים מדהימים. "יוליה היא השמש" כתב שיקספיר ברומיאו ויוליה
לפני שנים. היום אבי הוא השמש והיא שוקעת...אך הפעם לא תזרח
השמש שוב, הלילה יהיה תמידי. "מה נשאר לנו עכשיו?" שאלתי בעצב,
לא מחכה לתשובה. "נשאר הרבה", אמרה יעל בבכי, "נשאר לנו אחד את
השני." משפחותיהם של אבי ומירו לא הוציאו מילה, הם היו שרויים
בדיכאונם שלהם ולא יכלו להוציא הגה. למחרת הודעתי לקרצמן שאני
מתפטר. "למה?", שאל קרצמן בעצבנות, "בגלל האדיוט הזה אתה מפסיק
ללמד?", "פחות אחד, יותר נחמד, עכשיו תהיה לנו שכבה נקיה
ממטורפים." הסתכלתי עליו בגועל, והוא המשיך. "ברור שעצוב,
נכון. גם נעשה טקס בבית הספר. אבל תחשוב רק כמה כסף זה חוסך
לנו, כל ההוצאות של התיקונים על הדברים שהוא הרס ויהרוס יחסכו
לנו עכשיו. תחשוב עסקי." "היית רוצה לשנוא אותך." אמרתי לו
ברוגע. "אתה האיש הכי דוחה שקיים. אבל הדבר היחיד שאני מרגיש
כלפיך זה רחמים." עזבתי את משרדו וטרקתי את הדלת. עמדתי לנסוע
משם. אך לא ידעתי לאן, פשוט לנסוע. "קח אותי אתך." ביקשה יעל.
רציתי לסרב לה, להגיד לה שזה משהו שאני חייב לעשות בעצמי, כמו
התפסן בשדה השיפון. אך לא יכולתי, זה היה חזק ממני. התקרבנו
אחד לשני ובלי להגיד אף מילה, קרעתי לה את הבגדים. שכבנו.
הייתי בטוח שארגיש אושר ברגע שאחדור אליה. טעיתי. לא יכולתי
להוציא את אבי מהראש. היא הסתכלה אלי, עירומה ויפה. ולא אמרה
מילה. לא ידעתי אם נהנתה או לא. היא לא הוציאה אף מילה מפיה.
רק חייכה, חיוך קטן שאי אפשר לפרש אותו כחיוך של עצב או שמחה.
נסענו ביחד לאן שהאוטו הוביל אותנו. יום אחרי העירה אותי יעל
מוקדם בבוקר. "למה מוקדם כל כך?" "זריחה" היא אמרה, זאת המילה
הראשונה שהוציאה מהפה מאז ששכבנו. כשהסתכלתי בשמש שעולה מן
האופק, קיבלתי תקווה מחודשת. יש בעולם הזה יופי, ויש בעולם הזה
תמימות. יעל היא ההוכחה לכך. היא התגלמות התמימות בעולם שבו
אנשים צריכים להיות סרקסטיים, ציניים ומגעילים, כדי לשפר את
מעמדם בחברה. רק כך יכול להיות עולם טוב. אם אנשים יהיו תמימים
ולא ציניים, אם אנשים יקומו בבוקר כדי לראות את הזריחה ולא כדי
להספיק לעבודה. אם אנשים ידאגו אחד לשני במקום לעצמם. כך חשבתי
לעצמי כשראיתי את יעל מחייכת על רקע הצבעים המדהימים שהשמש
צובעת את הרקיע. |