"סליחה ...", נשמע קול מעליו.

ת הרים את ראשו, ועיניו בהו בתמיהה בגברת הכבודה העטויה שכמיית
מינק. הגברת כמו נרעשה לרגע ממבטו הגלוי, אך מייד נתעשתה ושאלה
בקול מתחנחן: "אתה זקוק אולי לכמה דולרים ?", והוסיפה, כמעט
מתנצלת: "אתה יודע, לשנה החדשה..."

"נראה לך שאני זקוק לכסף המזוין שלך ?", הזדעם ת. הגברת נרתעה,
שפתיה התהדקו, והיא מיהרה להתרחק, תרה בעיניה מישהו אחר לבצע
בו את הצדקה שלה. ת רטן לעצמו בזעם.

הוא היה זקוק לכסף. מעילו הישן, מזכרת מביתו הישן והחמים, נקרע
בכמה מקומות, בכמה אחרים היה בלוי. חולצתו המרופטת ודאי ידעה
ימים טובים יותר. הסחבה שעטפה בקושי רב את צווארו לא ממש הייתה
ראויה לתואר "צעיף". אשר לנעליו, חורים אפשרו לבהונותיו
החשופות לבצבץ, לתפוס קצת שלג.

ללא כל ספק, ת היה זקוק לכסף. נואשות. למה לעזאזל סרב, ועוד
כל-כך בגסות ? ת לא ידע. זה היה מסוג הדברים שאותם עשה
אינסטינקטיבית. על חלק מאותם דברים הצטער והתייסר ימים רבים.

הצדקנית הארורה הפריעה את מחשבותיו. ישוב היה על ספסל בפארק
הציבורי, בוהה בחצץ הנרמס תחת רגלי העוברים ושבים, בציפורים
המועטות הנמלטות מהם. כמו הציפורים, גם יושביו התדירים של
הפארק חיפשו לעצמם מקום חם לחסות בו מפני זעמו של החורף. ת
הרהר. לאן ילך ? אינו יכול עוד לישון כאן. והביתה לא יכל
לשוב.
הוא חש, שאינו יכול עוד לשבת. הגברת ההיא עמדה לפנות באחד
משבילי הפארק, ולהעלם מעיניו. בפנותה שלחה לעברו מבט שהביע
רגשות מעורבים. עיניו הבוערות לא הניחו לה. אולם ת קם, התמתח
והחל לצעוד. לאן ? לא ידע. הוא יצא את הפארק והגיע לאחד
מרחובות העיר.

ת גדל כאן. הוא שיחק בפארק, באותו פארק ממש. תמיד היה שב כל
יום מבית-הספר, ויוצא מיד לשחק עם חבריו. אבל עכשיו הכל נעלם.
ת מצא את עצמו בודד ומנודה.

בודד. כן, הוא ידע מהי בדידות. רגליו נשאו אותו בכבדות. בצעדים
מהוססים חלף על-פני חנויות רוחשות המולה והמוני אנשים.
משפחות-משפחות עברו לפניו, כולם מחייכים ושמחים. כל חיוך היה
כחץ מורעל הננעץ בלבו.

כל אותם אנשים, שהיו פעם חבריו, מצאו להם חברות ונשים. והוא ?
אף פעם לא הסתדר עם המין השני. ת תמיד היה מבויש, כמעט מפוחד,
בחושבו על הרעיון של אהבה. והצד השני ? אף פעם לא רדפו אחריו.
גם כאן מצא את עצמו מנודה. הזעם והבדידות התחזקו. תסכולו הלך
וגבר ככל שכשלונותיו השונים התרבו, עד שהחל להתמכר לטיפה המרה.
הוא היה משקיע את יגונו בכל מיני פאבים נאלחים. כשהוריו גילו,
ניסו להעניש אותו, למנוע ממנו גישה. והוא ברח מהבית.

ת חלף על פני זירת הקרח הפתוחה, שניצבה מעבר לרחוב. איזשהו
בדל-חיוך נוצר בקצה שפתיו. זכרונות ילדותו הציפו אותו. בערגה
כמה לשוב ולהחליק על הזירה. הוא הכניס את ידו לכיסו, תר מספר
מטבעות, שיאפשרו לו להכנס לזירה. הוא גילה לאכזבתו, שכיסיו
ריקים. הוא נותר צופה בילדים המחליקים להנאתם, צורחים אחד
לשני, מחליקים לכאן וחוזרים לשם. לבסוף החליט להמשיך אל אותו
שום-מקום שהילך אליו.
בהתחלה עבד בעבודות מזדמנות, השיג פרנסה כלשהי, שסיפקה את
צרכיו המיידים. עוד מעט והיה משיג מספיק כדי להשתכן בדירה
שכורה. אולם המשקה הכריע אותו. בזה אחר זה איבד את כל מקומות
העבודה שמצא בעמל רב . הוא מצא את עצמו מקבץ נדבות בפארק,
מתוסכל ומיואש.

אישה מבוגרת לבושה בקפידה חלפה על פניו. לרגע סבר ת, כי זוהי
אמו, ולבו ניתר ממקומו. הוא כמעט ופנה אליה כשראה שרק דמתה
לאמו. הבעה של אכזבה פשט על פניו. מעולם לא העז לשוב לביתו, אף
לא להתקשר. פעם אחת ראה בשיירי העתונים שבפארק מודעה המבטיחה
פרס של כך וכך דולרים למי שימסור פרטים על מקום המצאו. הוא
חייך חיוך מר בחושבו על כך, שמעולם לא יצא את גבולות העיר, שבה
נמצא ביתו. היה זה עדיין ביתו ? ת לא ידע.

שלג החל לרדת באיטיות. ראשו התכסה עטרת לבנה, אך נדמה לת, שאין
זה משנה עוד. לא, הוא לא ממש הרגיש בהבדל. הוא חלף כרוח-רפאים,
בלתי-נראה בעליל, בין אושרם של האנשים. הוא צעד אל אותו מקום,
שאליו לא רצה להגיע, אם כי לא ידע ממש לאן הוא מגיע. ואולי כן.


גופו של ת היה נוקשה. הצינה העזה נתנה בו את אותותיה. הוא סבר,
שיתכן שאף פיתח את תסמיניה של דלקת ריאות. הוא השתעל והתעטש כל
הזמן, וסבל מחום. זמן-מה חכך בדעתו אם ללכת לבית-החולים. לבסוף
החליט שלא. כבר לא הרגיש בהבדל.

התאבדות ? המלה עלתה פה ושם.

התאבדות הייתה מוצא של כבוד. ת היה מודע היטב לעובדה, שנכשל
בחייו. זאת אומרת, הוא היה היחיד שהתעניין בעובדה זאת, אולי
חוץ מאותו זקן חביב שנהג לשבת לידו על הספסל בפארק, שהמשטרה
פינתה את גופתו הקפואה מהפארק אתמול בבוקר. בציניות שקל אם
להצטרף אל הבחור, היכן שרק יהיה עתה. האמת היא שעל כך הרהר
כשבאה אותה גברת והפריעה לו. היא הייתה האדם הראשון שפנה אליו
ביומיים האחרונים. אפילו השוטרים דחקו אותו באדיבות והסתלקו
למפקדתם החמה.

הילוכו של ת היה כושל. חג המולד עבר, ועתה התקשטה העיר כולה
לקראת השנה החדשה. השנה החדשה, ראה בחלונות הראווה, עתידה
הייתה להכנס הלילה. בכיכר העיר תערך ודאי חגיגה גדולה, כפי
שתמיד נערכת. זיקוקים יובערו, עוגות ומשקאות יחולקו חינם וכולם
יספרו עם השעון הגדול, ובהגיע השנה החדשה יתנשקו.

שפתיו צרבו. מזמן התבקעו. הוא היה רעב וצמא. ועייף. כבר מספר
ימים שלא בא אל קרבו המשקה. עדיין היה מהלך לו ליעדיו שרק הוא
ידע עליהם (או שלא), כושל כל כמה צעדים וממשיך הלאה. החשכה
ירדה זה מכבר. הוא אפילו לא שם לב לכך. לפתע, הבחין. נעצר מלכת
ברחוב הסואן, מהרהר. חיוך דל ומוזר עלה על שפתיו, שלא ידעו
טעמו של זה כבר זמן רב. זמן-מה עבר עד שהעלה על דל שפתיו את
השאלה "מה השעה ?". אחת-עשרה וחצי, השיב אחד העוברים-ושבים. ת
נחרד, והחל לצעוד במהירות.

ברבע לחצות הגיע לכיכר העיר. כפי שצפה, הכיכר הייתה מלאה עד
אפס מקום בחוגגים ובהוללים. הוא סקר את הכיכר, מצא את שחיפש
וחצה אותה, מתקדם לעבר מטרתו בנחישות ובהחלטיות. הקור, הרעב,
המחלה והעייפות נותרו מאחוריו.

ת עצר בפתחו של בניין רב-קומות, ונכנס אליו. הוא עלה במעלית עד
לקומה האחרונה, חיפש ומצא עלייה לגג. אז, עלה לפסגת הבניין.
משם השקיף בסיפוק-מה על הכיכר שניבטה מלמטה. השעון הענק שניצב
על בניין ממול הורה על דקה לחצות. כמעט והתרווח. אבל לבו נצבט.


בתוך ים האנשים, בתוך כל השמחה והתקווה, בתוך כל האהבה
והאחווה, ת הרגיש בודד כל-כך, כאילו היה האיש היחיד בעולם. כל
היגון, כל הכאב, כל הבדידות הזאת, עמדו להתפוצץ בתוך גופו,
בתוך לבו המפעם. לראשונה, ת רצה לבכות.

השעון הגיע לישורת האחרונה. הקהל החל בצעקות "עשר, תשע,
שמונה...". ת עלה על המעקה, וזינק. כשהשנה החדשה ירדה אל הארץ,
עלתה נשמתו השמימה.