[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גילי לוי
/
ספר שירי


תחת עץ הברוש

כחתול וכלב,
כזאב וכבשה,
נשחק במשחק הטרף והטרפה.
אני ואת, את ואני,
חגים לאיטנו במעגל שטני.
כבר שלושה ימים ללא שינה
תוקף ומרגיע מתכנן הגנה.
את סופגת מהלומה ומתקדמת הלאה,
שותתת דם אהבים קדוש
נועצת סכין בגבי החשוף (ובפיך שאלה),
התנשקני עכשיו, תחת עץ הברוש?


טעות בזהות

סליחה גברת, האם זו את?
אותו נחש בשינוי אדרת,
רוצה לגוע באת האחרת
בלי פחד
שנתחבר בלי משחקים.
שאלתי כבר הרבה קושיות
ונגמרו לי התשובות
נשארו רק הפחדים
שלא יגלידו הפצעים
שתמשיכי להמטיר על אדמתי מלח,
שאמשיך ליילל לירח,
שתזרקי את
הפרח.


מערבולת

ילד קטן עם חלומות גדולים,
הגוף באדמה, הראש
בעננים.
כותב מילים כדורבנות
ושירים כדוקרנים.
אבא ואמא
אחים, אחיות
ראש קטן והרבה בעיות.
רוצה לומר ואין מי שישמע,
אולי מחר תשאר רק צפירה,
וכולם יעלמו בפיצוץ או בערה,
ורק האהבה הותירה אותי תוהה,
איזו דממה היא יותר נוראה?
זו שלפני או אחרי הסערה?


הדרך לגן עדן

אש ועשן.
אש ועשן וניחוח המוות.
כצאן לטבח הובלו ונשמותיהם נפחו
בדך לגן  עדן.
והמלאך העומד בפתח הגן
ודמעות בעיניו
בעודו מביט מטה באחיו
נערמים כאלומות חיטה
אלומות חיטה שנקצרו בטרם עת,
ומגל השנאה מחייך וכורת
ואין, אין דרך חזרה לגן עדן
שאבד במנהרת הזמן והאבן.


חלום בהקיץ

אני רואה אותך ואותי
צועדים ברחובות תל אביב
ואיש קטן צועק: "אהבה בשקל!"
אני רואה אותך צוחקת מולי
ואין עוד איש בעולם מלבדינו.
אני שומע אותך קוראת בשמי.
אני מנשק אותך ומשתכר מצוף שפתייך.
אני רואה אותנו שוחים בים של חלומות
ומתעורר.


לפעמים

לפעמים,
אני בוכה לבד
ולפעמים אני בוכה בצד.
לפעמים אני בוכה כי בא לי
ולפעמים כי רע לי.
לפעמים אני צוחק,
כי נגמרו לי הדמעות.


ילדתי היקרה

ילדתי היקרה,
אהבה נמצאת בלב,
לא בשמיים,
חבקי אותי בינתיים,
אני עומד כאן לצדך
ילדתי היקרה,
מתי כבר תתבגרי ותפקחי את עיניך
נגבי את דמעותייך
והתנחמי בין זרועותיי...


ריקנות

אם נותר בך עוד ניצוץ של חמלה,
הסתובבי.
הסתובבי והמשיכי ללכת.
אם נותר בך עוד שמץ של אהבה
מחצי את ליבי בכפות ידייך.
שברי אותו לרסיסים, וזרקי אותם לפח הגדול שהוא את.
לא נותרו בי עוד מים בכדי לכבות את
השריפות ששבות ובוערות בך שוב ושוב.
פשוט עזביני כאן.


ארבע קירות ואיש אחד

ארבע ואיש אחד.
חלון קטן ווילון מבד.
שולחן קטן ושתי כיסאות
זוג עיניים ואינסוף דמעות.
עפרון אחד ביד ואחד נעוץ בלב,
על הקיר ניתז דם שיעיד על כאב.
ידי מושטת מבעד לחשכה ומחפשת את ידך
והלב המדמם מתאווה לאהבתך
לא רק כלבי מיילל בדד.
ארבע קירות ואיש אחד.


המסבאה ברחוב האהבה

לפעמים,
אני נזכר בך ובוכה
ולפעמים אני מנשק אותך שוב (בדמיוני),
ומשתכר מצוף שפתייך.
אך השיכור הזה, עזב מזמן את המסבאה,
ופינה מקום לשיכור הבא.
אולי גם את עוד תיזכרי בי ותאמרי,
השיכור ההוא באמת אהב אותי.


אשליות מתוקות

אשליות מתוקות
חולפות כמו סרט נע
על מסך חיי.
אשליות מתוקות
שאף פעם אין בהם די.
ובין אשליה לאשליה,
ישנו הכאב,
שאליו מתלוות הדמעות
ושברון הלב
והאושר נשכח
כשאני אוהב אותך.



כוכב

כוכבים נופלים מלמעלה,
קוברים באדמה עוד עצב
ואני אוסף שברי כוכבים
רואה את הכל ורואה היטב

פ.ח.
אז למה אלוהים,
נופלים הכוכבים?
אליי הם מתרסקים
ושוב חוזרים לאדמה,
למטה.

כוכבים משייטים בים
נשברים עם הגל אל החוף,
ואין מי שיתן,
ואין מי שיקח אותם בחזרה,
הם בני חלוף.

פ.ח.



כיף

רואה כוכבים ביום,
ושמש בלילה
מפלצות ירוקות, גונבות לי ת'כיף.
רואה רק אותך הלילה
ורק אותך אני יכול לשתף.
בואי אלי הלילה,
רוצה רק לעוף,
איתך לרחף.
רואה כוכבים נופלים,
רק אליי הם יורדים ומביאים לי עוד כיף.
איפה את? לאיפה את הולכת?
לא צריך לחכות, לא צריך דאגות
הישארי כאן הלילה, יהיה לנו,
כיף...


השחור כיסה את שמי הארץ

השחור כיסה את שמי הארץ.
עיני נתמלאו ערפל סמיך ומעיק
ולפתע, מתוך השחור פרצה אש ממתיה ואימתנית.
העשן כיסה את שמי הארץ
עיני נתמלאו אדמומיות ומכאובים
ולפתע מתוך העשן יצא מלאך מנחם ומרגיע.
הענן כיסה את שמי הארץ.
עיני נתמלאו דמעות וגופי רעד
ולפתע ניתז הגשם על הקבר הרענן.



קורה שאתה לבד

קורה שאתה לבד.
קורי עכביש מילאו את תקרת חדרך.
החום שאפף אותך כמה ימים קודם, התחלף
בכפור מעיק ואימתני.
אור המנורה, אין בו מספיק בכדי
להאיר את חשכת יומך.
לבך השברירי הצטמק אל מול הריקנות
המבחילה שסובבת אותך.
הצלילים הבוקעים ממכשיר הרדיו,
כאילו מאיימים לנקב בך חורים חורים,
עד שתהפוך לחור שחור גדול ומבודד.
קורה שאתה לבד.


ים החיים

לים החיים חופים רבים ויפים,
אך סירתי (משום מה עוגנת דווקא בחוף הכאבים.
חוף עזוב ושומם בו הלב לא פועם,
והדמעות זולגות ללא הרף.
מדי פעם עובר שם איזה חתול או כלב,
הנובח למראי וממשיך בלכתו.
בחוף הכאבים אין איש שמח או צוחק
שם שולט הפחד והכאב, באושר דוחק.
שם אין ילדים המשחקים ומצחקקים.
לחוף זה מגיעים כל הנידחים,
מתקבצים יחדיו ואל הירח מייללים,
במקהלה חירשת.
מקווים שאולי יום אחד, יוכלו לעגון סירתם בחוף האהבים,
הטוב והתמים.
ואני, הצופה למרחוק אל חוף האהבים,
אדע לנווט את סירתי לשם,
באחד הימים.


ליל שישי בבאר המקומי

הספר נפתח וחשף עולם חדש
של אור ושמש, תקווה של ממש,
רק שלא יסגר. אני והחשש,
משחקים שחמט, ולפעמים הוא מנצח,
ולפעמים אני מפסיד,
והפחד מרעיד.
וטיפת האושר טבעה,
בים של כוס צהבהבה.



זמנים מסוכנים

כשאני אוהב אז רע לי.
כשאני בוכה אז טוב לי.
וכשהדמעה זולגת על הדף, אני יודע ש...
היא אינה זולגת מעצמה.
ושומע קולות בחושך,
ובאור אני נמס,
וכשאני נשבר אין צורך להסס...
גלגלי הכאב מסובבים שעון.
המחוגים מצביעים על שבע ואסון.


חיים

מישהו זרע בשמים כוכבים ושכח להשקותם.
אורם המנצנץ כמו זעקה לעזרה,
צווחת גסיסה של כוכב מיותם.
לפעמים, בלילה, אני מושיט יד,
ונוגע באחד (או שניים)
מלטף את מצחו הקודח , ואומר:
"מחר יהיה בסדר, לבטח."
עיניו זוהרות ברגעים אחרונים,
ולוחש לי בשקט ובשלווה,
מבלי שאף אחד ידע:
"היו חיים על כוכבים אחרים...


הנווד בארץ לא כלום

שוב אני נושא את אותם מי הכאב אל
באר השירה.
שוב אני חוזר ומספר על מה שהיה
לא היה.
הרוח בגבי אינה נותנת לחזור
בחזרה.
העט, מעצמו כותב, כי פשוט אין
לו ברירה.
חולם חלומות קרועים של דיו ונייר,
אהבה אסורה כלואה בכלוב של קרח אכזר
והשממש ממיסה לאט לאט,
ואין לי שום דבר ואת,
את לא יודעת,
ואת לא שוכחת,
והשיר דועך ונגמר,
ואת...


אמא

אמי, שירי לי שיר ערש
לעת אטבע בים ההרס.
אמי, קראי לי עוד סיפור
ותגידי, שהכל כבר סגור.
גם אין לי ויש
ונשארתי חושש
ויש לי אותך
והפחד כובש
ומנצח
אני כבר לא בורח
למדתי להתגבר
וקולך, בראשי, עוד סיפור מספר...



פנטסיית ליל קיץ

מחכה לך,
שתרוצי אליי עירומה
בשדה זרוע.
לגעת,
מבלי לעשות מהומה,
וללטף את שערך הפרוע.
ושנינו בסבך,
תקועים בתרדמת
הלב הקרוע.
רוצה אותך,
מדממת בדממה
כשגופך בשדה שרוע.



כל אחד הוא משורר

כל אחד הוא משורר
וכל משורר הוא אחד.
אחד בלב ואחד ביד.
העיניים משדרות את שקרי הלב,
היד מתרגמת את הצחוק לכאב.
בכל אחד מאיתנו יש ניצוץ קטן
שידלק או יכבה עם הזמן,
אם תשקה את הפרח בגן.
הירח יאיר והשמש תבער,
והיום לא ישתנה ממחר.



הסיפור שאינו נגמר

הסיפור שאינו נגמר,
שנגמר כבר מזמן,
מספר על אלוהים אחד, על מלאך ושטן.
על איש ואישה ועל שניהם, בגן.
על שליחות עליונה,
על נוח ובניו,
על רחב הזונה
ויעקב ועשיו.
ועל גן העדן שהלך לאיבוד
בתוך העמוד.



תן לישון בתוך החול

תן לישון בתוך החול
תן לחיות בשקט.
תן מנוחה מצער ושכול,
תןלמות בטרם עת.

תן  טל ומטר
שירטיבו את האדמה,
ויצמיחו עוד עשבים שוטים,
שימותו גם הם בדממה.

תן לי אהבה
ותן שמחת חיים,
תן לי אכזבה,
טביעה במים עכורים.

תן לי עיניים רעבות,
ותן ידיים ארוכות.
תן  לשון מרעילה
ותן לי אצבע מבהילה.

תן לי את אימא,
שתשקר ותאהב
ותן לי את אבא
שיראה ויכאב.

תן לי,
כי לתת איני יכול.
תן לחיות בשקט
תן לישון בתוך החול.



שיר ערש לאחים גרים

היה היה לפני הרבה שנים
יער עבות ובו אלפי ציפורים.

הרואה את את היער?
שומעת את ציוץ הציפורים?

המריחה את את הסער,
שיקץ על כל האיברים?

הלב יפסיק לפעום.
הגזע ייכרת,
הירח ינשק את השמש לשלום
והפרח יישמט.

הזאב את הצייד יטרוף
וסינדרלה בחצות תמות
המלך ערום כביום היוולדו,
ומה שחשוב זו באמת הכמות.

הסבתא תחטוף שבץ מוחי,
כפה אדומה תזיל דמעה.
התנור יסגר על עמי ותמי,
והאש תחרוך את בשרם קמעה.

הירדמי ילדתי, וחלמי על שלגיה
שנאנסה בידי שבעה גמדים.
הירדמי ילדתי, ודמייני שזהבה הקטנה,
לא הייתה לארוחת הצהריים של שלושה דובים...

ואם באמת הם חיו עד עצם היום הזה,
אז אולי כל זה באמת  מחזה...?


במדבר

הסופה הרעידה את קולות הנודדים
זעקות בלויות של חום וריח.
אותן גלימות אפורות וגמלים בודדים
והלב הנקרע בין החול לירח.

האוהל מט ליפול, זעקו הנוודים
צעקות אחרונות של כאב שמח
אתם העם הנבחר, יהודים,
קרא האלוהים,ואף אחד לא התווכח.

וכשהסופה השמידה את קולות הנודדים ,
אמר הנווד:"אמיץ אני ואינני בורח!"
זו דרכו של עולם,הם יודעים,
אך עד היום עוד מחכים למשיח.


לשכת האהבה

אנשים עומדים בפינת הרחוב
ומחכים לאהבה.
לפעמים היא באה ואוספת אותם
במכונית ישנה אל חיים חדשים
ולפעמים לא.
לפעמים הם מחכים שם שעות, בשקט.
כך עמדתי בפינת הרחוב איתם,
וחיכיתי לה.
היא כמובן באה, מחופשת.
היא היתה יפה ומושכת
והיא משכה לי בחוטים עד שהם נקרעו.
אולי היתה זו אשמתי,
אולי לא תפסתי בהם בחוזקה,
אך כשגופי נפל ארצה,
הבנתי שפיספסתי את ההסעה...



על החוף

ישבנו שם שנינו והסתכלנו איך הגלים
מרטיבים את החוף היבש.
יבש כמעט כמונו.
התחבקנו ואמרנו זה לזו מילים ריקות.
הייתי רוצה באותו רגע לצלול איתה
לקרקעית הים, ולקפוא שם איתה.
אך במקום זה, פשוט ישבנו שם,
בוהים באוויר,
מחכים לנס.



איש מצחיק עם תיק

כשהלכתי לבית הספר,
ראיתי איש בגובה  שני מטר.
הוא היה שמן ומצחיק
והיה לו כובע ותיק.
הוא דיבר לעצמו בשפה משונה.
חשבתי לעצמי שאולי הוא בודד
או שפרץ לביתו שודד אתמול
או שאשתו חטפה הרעלה מאקמול או משהו כזה
ואולי הוא פשוט עשה מעשה נבזה ומרושע,
ואולי יש לו עניינים עם האישה,והילדים
מסתובבים ברחוב ולא לומדים קרוא וכתוב
ואולי אביו נפטר אמש.
או שהוא פשוט בוכה, חרש,
מבפנים. ואולי הוא מעשן סמים, או שותה הרבה בירה,
ואולי הוא גוסס, חס וחלילה וחס,
ואולי הוא סתם טיפוס גס שמנבל את פיו,
ועקב כך נקלע לאיזה ריב עקוב דם,
ואולי הוא סתם משועמם,הפלוני.
משועמם כמעט כמוני.
ואולי גם לא - ואולי הוא עסוק יתר על המידה,
אולי זו הבעיה!
ואין לו זמן, אפילו לקחת את הילד מהגן,
ולספק את האישה והפילגש
פשוט אין לו רגש, לברנש.
אולי יש לו קש במקום מוח,
ואולי הוא טיפש כמו נעל צבאית
ובלילה הוא לובש חצאית ושם אודם
ואולי הוא מצטער על מה שקרה מקודם,
כשאבד לו הפטיש בבוידעם,
ועכשיו אי אפשר לתלות את התמונה
ולבנות לכלב מלונה
ואולי בכלל יש לו חתול.
ואולי הוא מרגיש כבול, הפלוני.
כבול כמעט כמוני.
ואולי גם לא,
ואולי הוא חופשי כמו ציפור
והוא עף רחוק וגבוה
ואף אחד בו לא יכול לגוע
ואף אחד גם לא מכיר.
טיפוס מוזר, הפלוני.
מוזר כמעט כמוני.



מילים ריקות

מילים ריקות כמו בועות באמבטיה.
שנינו בעצם ערומים וחשופים,
ולשנינו יש אפטיה וסימפטיה.
מדברים על שטויות ודברים חשובים,
מדי פעם מתנשקים, כדי להשלים
עם החסר,
ומכסים על הפער שהולך וגדל.
לפעמים לא מספיקים
ולפעמים פשוט נופלים.



פרפר פצוע

מאחורי החיוך מסתתרת לשון שידעה לא פעם
את טעמם המר של החיים.
מתחתלשיער הארוך יש אוזניים ששמעו
את כל הדברים הלא נכונים.
הידיים והרגליים מחוברים בווים לאיש שלא
ידע מה זאת אהבה.
הוא כיבה את האש עוד לפני שנכווה,
אך כמו פרפר הנמשך אל הלהבה,
הוא עוד יעוף בגאווה,
מעל ימים והרים,
גבעות ונחלים, וכשיעורר,
יחזור ויראה ששום דבר לא בוער
והכל כרגיל וכלום לא הועיל.
לפעמים אני תוהה, אם אסתכל
טוב טוב מאחורי הגב ומתחת לידיים
אולי עוד אצליח למצוא את הכנפיים.


ניצחונו של גנרל חורף

שנה עברה ואפילו שנתיים
אני נמצא עוד כאן ובינתיים
האור מסנוור או החושך מתגבר,
ואף אחד (או שניים) לא בא.
השמש החליטה להנמס
בים של גשם תוסס,
ולא מבינה איך אני לא תופס
שהיא נעלמה לזמן לא מוגדר
ותחזורבעוד יום או אף פעם.
למדתי לשמוע את עצמי טוב יותר בחורף.
הטיפות חלחלו והשאירו בי קצת מהן.
הרוח העיפה עצים ופרחים ואותי,
ועכשיו אני כאן או בעצם שם,
מעבר להר לעמק ולים,
ואם אתם קוראים לזה דיכאון,
אני אומר, זהו סוף העולם.



נוסעת

אני לא יודע,
אם את זוכרת,
על החוף, התנשקנו,
היה נחמד,
אני לא שוכח,
אז על המזח
הגלים התנפצו, גם אנחנו
יקירתי...

פ.ח.
למה לא אמרת לי,
שאת נוסעת,                                
רק רציתי לגעת בעצמך, יקירתי
למה לא אמרת לי שאת נוסעת,
רק רציתי לדעת,
אם את לוקחת אותי...

סולו... פ.ח.

למה לא אמרת לי שאת נוסעת,
רק רציתי לגעת בעצמך, יקירתי     X2
למה לא אמרת לי שאת נוסעת,
רק רציתי לדעת,
אם את לוקחת אותי...
השארת רק מכתב על השולחן שלנו,
הרעוע, שלנו,
יקירתי...



רק אני

רק אני.
אני והשמיכה.
אני והשמיכה והכרית, וחיוך שטני רחב.
אני פורץ בצחוק וצולל לתוך ים חם של נוצות.
ולא צריך כלום, אף אחד.
רק אני.
אני והשמיכה הגדולה והכרית האורטופדית
המסריחה.
מדליק עוד סיגריה.
מה חסר לי, כאן, מתחת לשמיכה?
כלום, לכאורה.
אולי איזה סיגר קובני
אולי קצת קוויאר.
אולי פשוט תתקשרי.
ונהיה שנינו.
לא צריך שמיכה.




מסיבה מחורבנת


והמוסיקה ברקע
והחזירים רוקדים.
ממלמלים I LOVE YOU ו-JE T'AIME.
משפריצים שמפניה לכל עבר
ומעשנים מקטרת ארוכה מעץ שכבר נכחד
(זאת עבודת יד!).
עשן סמיך אופף את החדר
ואני נחנק.
הם חושבים שאני רוקד.
והמוסיקה ברקע.
מלטפת, מחבקת, מעמעמת
את המחשבות.
הם צוחקים כי נפלתי.
הם לא יודעים עדיין.
הם אף פעם לא ידעו.
הם ימשיכו לרקוד ואני אחנק
בשקט.
והמוסיקה תמשיך.
מסיבה מחורבנת.
אני הולך הביתה.



אין אמצע

פרצופים סתומים
הולכים ברחובות.
מחפשים שקט ואולי גם
תשובות.
לא אומרים מילה
ורק הולכים.
לכיוון החושך או האור,
בתוך מנהרה ארוכה ארוכה.
הם יודעים שאין אמצע.
יש התחלה, בהחלט.
יש גם סוף.


הלילה לא אישן

הלילה לא אישן.
אלך סהרורי על מים עכורים
ואחפש מקלט מגשם הדמעות
שנוטף ללא הפסק על ראשי
העמוס דאגות.
אחפש מקלט מהקולות בראשי שאינם נותנים מנוח.
אחפש מקלט בו אוכל לאגור
כוח,
כדי שאוכל לסלוח, לעצמי.
לסלוח ולשכוח את הכל.
ולישון.



17

אני רוצה להרים כוסית ולהגיד מזל טוב לרגל יום הולדתו ה-17 של
הכאב.
17 שנה עברו ועוד לא התרגלתי לעקצוץ המעצבן בקצות העצבים,
לכאבי הראש כל בוקר, ללב המחכה בתאווה בלתי מרוסנת למים,
לעניין, לשקט.
כוסית למען כל האנשים שהולכים וימשיכו ללכת בשביל האהבה, על
שביל האשליה שמוביל תמיד לאותו מקום.
כוסית למען אבא ואימא שעשו הכל בשביל שלא יהיה לי רע (העיקר
זאת הכוונה!).
כוסית למען כל האנשים שחשובים לי ולעצמם מספיק בכדי לעזוב אותי
בשקט.
כוסית למען אלוהים שעושה הרבה בשביל כולם ומחכה שיהיה חשוך,
כדי שיוכל לצאת ולשחק.
תודה, באמת תודה רבה לכולכם שבאתם. לא יודע מה הייתי עושה
בלעדיכם. תלכו עכשיו. אני עייף.
המיתה מחכה לי.







לא ידעתי שהיום יהיה בהיר כל כך. שהשמש תבער כמו לפיד, והירח
יאיר כמו תמיד והכוכבים ישכבו לצידו, שרועים על האוויר, מתים
בדממה.
אף אחד לא אמר שהחיים הם עולם ומלואו ומתי כבר יגיע תורו של
האיש הקטן בתמונה?
בחוברת ההסברה לא הוזכר שהיום ומחר יהיו אותו דבר ושאין מה
לעשות בנידון עד מחרתיים או לפחות בעוד יומיים, ואם גם אז לא
נקבל תשובה, אז שלא יעשו לנו טובה.
נסתדר לבד עם הראש ביד או בקיר, ונאבד עוד יקיר, ואם ימאס,
תמיד נוכל לומר
שמחר השמש עוד תזרח,
והזבל לפח,
ואנחנו נישאר תלויים,
במזג האוויר.



זהב של שוטים

שקט עמוק,
יורד לאט על הכפר.
שינה מדומה,
בעינים פקוחות,
צריך לקום מודם מחר.
העבודה מרובה מתמיד,
והזמן - קצר להחריד.
רק ילד קטן הולך בשקט בין הבקתות,
מחפש מטבעות נוצצים באדמה הקרה.
מדי פעם מתמזל מזלו והוא מוצא
פקק חלוד של בקבוק,
שברי זכוכיות,
זהב של שוטים.
השעה מאוחרת, והילד הולך בשקט, בשקט.


Suicide

To light a fire
with a whisper,
to cut the air
with the kitchen knife,
choke on fumes of green and grey
and end this drifty life.
Do your part,
break your hart,
nothings' really fair.
The hart you healed,
the child you killed,
this cross you cannot you bear.




The slaying of the last dragon


Invisible soldiers are walking through the fields of my
mind,
overtaking my sight, my soul.
Invisible soldiers with swords of steel, anxious to kill the
last dragon of hope,
that's hiding behind the mountains of fear.
The road seems endless for no one sees nothing,
in the dark corridors of the sub-conscience.
Blind stabs, cries of pain, sheets of red blood spread,
as the dragon sends his last flaming breath towards the wall
of despare.
And as the soldiers feast upon the dragons' flesh,
a loud scream is heard across the meadows of my mind.
Invinsible soldiers have slayed my hope, my sight,
last night.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היא בכתה כשראתה
את הקעקוע שלי.

"ההיית או חלמתי
חלום".
נו, קלאסיקה.

מאצ'ו רגיש


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/99 18:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גילי לוי

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה