אומרים שכשאתה מתאהב במישהו, הכל נהייה יותר טוב, שהשמים נראים
יותר כחולים, שכל מה שאתה אוכל או שותה או מריח, יש טעם או ריח
טוב יותר, חזק יותר, שכשאתה מתאהב, החיים שלך נראים הרבה יותר
טובים. אני לא חושבת ככה!
כשפגשתי אותו פעם ראשונה, הוא היה הבן-אדם הכי מוזר שראיתי
מימי, חסר פרופורציה, מוזר כזה, הוא הסתובב עם אנשים שאני
בחיים לא הייתי מסתובבת, לא בגלל שלא רציתי, בגלל שהם לא רצו
אותי, הוא היה מדבר שטויות, על גבי שטויות, על גבי שטויות,
בהתחלה הוא אמר לי שם, למרות שלא הכרתי אותו בכלל, ובגלל שלא
היה לי נעים לייבש אותו, אמרתי לו שלום, שלום אמיתי כזה, כאילו
אנחנו מכירים אחד את השני כבר שנתיים לפחות, אחר כך, הסתבר
שהוא אחד מהחברים הטובים יותר של גלעד (אחד מהחברים שלי)
וכיוון שכל חבר של גלעד הוא חבר שלי, גם אנחנו נעשינו ידידים.
בכיתה ט', דיברנו פה ושם, הוא אמר שלום, ואני עניתי, מידי פעם
הייתי רואה אותו ברחוב והייתי עוצרת ומדברת איתו כמה שניות,
כשהיינו צריכים לבחור 4 חברים שאנחנו נרצה להיות איתם בכתה י'
בחרתי בו, הוא נראה לי נחמד, אחר כך כשנסעתי לאילת עם חברים
שלי, פגשתי אותו ואת גלעד שם, הסתובבנו קצת יחד, לא יותר מידי,
ואז הם עזבו, נסעו חזרה לרחובות, הביתה.
בסוף החופש הגדול, פגשתי אותו בבית הספר, מסתבר שהוא איתי
בכתה, שמחתי מאוד, כל היום דיברתי איתו יותר ויותר, היינו
מטיילים ברחבי בית הספר, סתם כי שיעמם לנו, היינו מבריזים
משיעורים יחד והולכים לטייל בפרדסים, אהבתי אותו מאוד, אפילו
יותר מסתם ידיד, אני אהבתי אותו באמת, יום אחד, הלכנו אני הוא
וחברה שלי לקניון אחרי הלימודים, הם הלכו אחד ליד השני, דיברו
יחד, ואני, אני הרגשתי בצד, לבד, לא הבנתי על מה הם מדברים, אז
לא ראיתי "אקס פיילס" אז מה? אז אני לא בן-אדם טוב בגלל זה?
בסוף נמאס לי לשמוע אותם מדברים על דברים שלא עניינו אותי, אז
קמתי והלכתי, הלכתי מהר מאוד, דמעות עולות לי בעיניים, ניסיתי
לחשוב בבהירות, איך זה יכול להיות? היא ידעה שאני אוהבת אותו,
אני סיפרתי לה, אני אמרתי לה לפני יומיים, אני בטחתי בה, והיא,
היא פשוט קפצה עליו, היא הסיתה את נושא הדיבור כל הזמן,
בכוונה! הלכתי מהר, ונכנסתי לחנות הספרים, עשיתי כאילו אני
מחפשת משהו, אבל באמת, בכיתי, אומנם לא על פני השטח, כלומר לא
באמת, אבל מבפנים, נפשי מתה, לא יכלתי לסבול את זה! ופתאום,
שמעתי מישהו קורא לי, הסתובבתי, ומעבר לחלון, הוא והיא עמדו,
מסתכלים עלי, נופפתי והסתובבתי חזרה, לא רציתי לראות אותם יחד,
או לחוד, ובמיוחד לא רציתי לדבר איתם, למחרת, היא באה אלי,
ושאלה אותי מה קרה, אמרתי לה שכלום, לא יכולתי לסמוך עליה
יותר, היא התעקשה, עד שצעקתי עליה שתעזוב אותי, גם הוא ניסה
לדבר איתי אבל דחיתי גם אותו, התעלמתי ממנו כמעט לחלוטין,
כשחזרתי הביתה באותו היום, כעסתי מאוד, לא ידעתי בדיוק על מי,
עליו ששיתף פעולה איתה? עליה שהסיתה אותו בכוונה? או אולי עלי,
על שנתתי לעצמי להיפתח ולהיות חשופה? החלטתי לסדר את העניינים
אז שלחתי לו הודעה ב- Q.C.I שם כתבתי שאני אוהבת אותו, ושאני
מקווה שהוא אוהב אותי, שלחתי את ההודעה וחיכיתי, וחיכיתי,
וחיכיתי, עד שעברו שבועיים, ואז כבר התחלתי להתייאש, אבל בדיוק
אז, פתחתי את ההודעות שלי וראיתי שיש הודעה ממנו, הודעה
שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן, כבר פחדתי לפתוח אותה, אבל לא נתתי
לזה לעצור בעדי, פתחתי את ההודעה וגיליתי שאולי היה מוטב אילו
הייתי משיראה אותה סגורה, בהודעה הוא כתב לי, שהוא לא מרגיש
כלפי שום דבר, אבל שהוא מקווה שנישאר ידידים טובים, ממש כמו
שהיינו, קראתי את ההודעה שלוש פעמים, סירבתי להאמין, זה לא יכל
היה להיות, כמעט שבכיתי, היו לי כל כך הרבה תקוות, וכולן
התנפצו ברגע שקראתי את ההודעה, מיד סגרתי את המחשב והידיים שלי
רעדו, הדמעות שלי נזלו לי על הלחיים, האופל שבתוכי השתלט,
לקחתי חבל, קשרתי אותו לתקרה חזק חזק, כתבתי מכתב פרידה לאמא,
לאבא וגם לו, שם האשמתי את לחצי הנעורים בהכל, ותליתי את עצמי.

היום אני כבר לא בוכה יותר, לא עליו ולא עלי, במשך השנים עוד
עקבתי אחריו, לראות מה הוא עושה, ולהיזכר בזמנים טובים, הוא
כבר לא נראה כמו פעם, חזק וגבוה, היום הוא נראה חלש, ומכופף,
כאילו שהרוח הכי קטנה תעיף אותו, אני מסתכלת עליו מלמעלה, ולבי
נמלא רחמים, לא עליו, ולא עלי, ואני חושבת שהכל היה אבוד
מלכתחילה, אחרי הכל, לא יכולתי לשנות את הרגשתו גם אם רציתי.