הוא קורא לה ירח, סהר, לבנה,
הוא קורא לה שמש, חמה ואור,
הוא קורא לה תכלת, שמים, עננה,
הוא קורא לה כל הטוב שמאחור.
הצבעוני שמעבר לגדר,
השקיעה מאחורי האוקיינוס הרחב,
השתיקה כשנמאס כבר לדבר,
הסוס הלבן עליו רכב.
הטוהר בין כל השחור,
הנווה היחיד במדבר צמא,
כביצה בה צץ שושן צחור,
כדמעה זכה על פני טמא.
והיא עודה כזו, כמו אלו,
בלתי אפשרית, אך בלב עמוק,
והוא אוהב אותה, עדיין,
כמו שתמיד אהב, רחוק.