כשהייתי ילדה שיודעת לרחף, הייתי הולכת באוויר מהחדר למטבח
ומסתובבת מהר, מהר, עד שהרצפה הייתה מקבלת סחרחורת, והנקודות
שהיו בה, המעניינות האלו,  היו הופכות לעיגולי פסים בכל מיני
גוונים חומים, והיה להן שמח, והן לא רצו לתת לי לגדול.
היום כבר אין לי זמן, חשק, כוח, אומץ (?)... להתייחס לנקודות
שברצפות. מה זה שווה להתעניין ברצפות כשכבר אי אפשר לרחף
מעליהן?
היום אני מתעניינת בקירות. סתם ככה, כי עליהם אפשר לטפס...
אז היום אני "מטפסת על קירות" מומחית, אבל זה לא כל כך טוב לי
כמו שהיה להסתובב עם הרצפות. לקירות אי אפשר לעשות סחרחורת.
ואפשר רק ליפול מהם ולא עליהם.
כשעוד ריחפתי, היה לי בגינה צמח חיטה כזה קסום. עם כל מיני
צבעים נוצצים מיוחדים, כמו שיש בשמיים של יום העצמאות ברמת
גן.
וכל פעם הייתי קוטפת מקל קסם חדש, וכל פעם היה גדל עוד באדמה.
עד שאישה אחת ניקתה לי את הגינה, כדי שלא יבואו נחשים לגור שם.

מקלות קסם כבר לא היו, אבל נחשים כן. גרו לנו בתוך הבית, ואצלי
בחדר. והאישה כבר לא דאגה שישנים לי כאלה מתחת למיטה, או
בתוכה...
הפסקתי לרחף.
התחלתי ללכת, מרחקים ודרכים, ולא הגעתי לשום מקום. הגעתי לשום
מקום. ככה המקום הזה נקרא.
ומשם אני צועדת חזרה לדרך, שתוביל אותי למקום של הילדות
המבוגרת שלי, בצעדים כבדים אבל ממש לא נשמעים.
ורק אנשים עם תחושות לאדמה מצליחים לשמוע אותי הולכת.
ורק אנשים עם הקשבה לקולות הנשמה מצליחים להבין אותי, ילדה
מרחפת.
אנשים שאולי ידעו, כמוני, לרחף מעל לרצפה... מהשירותים...
למיטה.