דברים אחרים קורים, ואינם מסוגלים להגיע לקצה הרגיש של
התחושות.
מכאן ועד למרחק שבין הדבר לדבר האחר שקיים, אנחנו רצים ריצה
ארוכה ומזיעה ממים מלוחים.
מאתנו עשוי הים. מאתנו, ואם לא, אז ממה?
מתפוררים לחול שעשוי מחשבות שנשברו ונשחקו עם הרוח.
כמה פחד קיים בנו מול הרוח...
היא תזרוק, בלי כל הרהור מצפוני, לכל צד שיתחשק לה, ותיקח את
מה שחשבנו שאנחנו, ומה שהאוהבים שלנו בשבילנו, ואז, תפשיט
אותנו מכל בגד מסתור שלבשנו. נישאר עירומים, ואוהבים.
נתאהב ברוח ונשחק איתה את משחקה הבלתי פוסק והממאן לרחם
ולעצור, וכוחותינו יותשו עד שנישאר ללא רוח. חיים.
ותהום בלתי מוכרת תיפרס בפנינו, ומלאכיות קטנות תקבלנה את
פנינו, תלטפנה אותנו ותרגענה את נפשנו, מסערת הרוח שהתחוללה
בה.
ומגען הטוב, והעונג הפועם, והטעם המתוק שימלא את כל חיוכינו,
ישתחררו מעימנו ויהפכו למלח לבן שיכסה לנו את המבט.
ואז בא הצורך ליצור לנו ים משלנו. ואז בא הצורך שלנו לאגום את
הכל כדי שנוכל לשחות, להטביע, ליצור צבעים של שמיים. כך נוצר
מאתנו הים.
ים וחול.
מי יכול?