אני עומדת מול המראה, מסתכלת על הפנים, השער הגוף, בודקת ששום
דבר לא השתנה בכמה דקות האחרונות.
מישרת את השמלה הלבנה הארוכה, סוגרת את אבזם הסנדל הלבן, מרימה
את הראש בחזרה למראה ומחייכת לעצמי במאמץ.
שני, אחותי, נכנסת, מניחה את ההינומה על ראשי ונושקת לי בחיוך
מאושר. הלוואי שהייתי בטוחה בזה כמוה.
עוד כמה דקות אני יוצאת לשם, כולי מחוייכת במאמץ, הולכת
לקראתו, רואה את העיניים המבריקות שלו ומחייכת חיוך אמיתי מכל
הלב. ואז אני מבינה שלא אליו אני הולכת, לא אל האיש המקסים
שישב ליד החופה, אני מפנה ממנו את הראש אל האיש שמתחת לחופה
והחיוך המאומץ חוזר, אני קופאת לרגע ואז ממשיכה ללכת.
אני אוהבת אותו, באמת טוב לי איתו, הוא מתייחס אלי כמו למלכה,
יש לנו עתיד בטוח ושקט יחד, הוא ימשיך לאהוב אותי תמיד וככה גם
אני אוהב אותו.
אבל לפני חודש כשהכרתי את אוהד, הרגשתי בפעם הראשונה א הניצוץ
הזה, המדהים הזה שלא הרגשתי קודם.
אני הסתרתי את זה שבעוד חודש אני מתחתנת והוא הסתיר את אישתו
והבן שלו. אחרי שבועיים מדהימים שנפגשתי איתו גילינו את כל
הסודות, הבטחנו לא לכעוס, להישאר ידידים אבל אני לא יכולה
לשכוח את הניצוץ הזה, אני עדיין רואה את הברק בעיניים שלו
כשהוא רואה אותי, קשה לו גם.
אני יודעת שזה נורא להתחתן ככה אבל אני אוהבת גם את חבר שלי,
זה הדבר הנכון לעשות.
הרב מדבר, אני מנסה בכל כוחי להתרכז ולא כל כך מצליחה.
עדיין חוזרת ואומרת לעצמי שזה נכון, הכי נכון.
במסיבה שאחרי החתונה נישקתי אותו, נשיקה תמימה כביכול אבל
נשיקה שאומרת המון, שאומרת להתראות, לתמיד.
אני לא אראה אותו יותר, עשיתי מה שהייתי צריכה.
בעלי מחבק אותי ואנחנו רוקדים ואני יודעת שאני אוהבת אותו,
שאני תמיד אוהב אותו. הוא לוחש לי שהוא אוהב אותי כאילו קרא את
מחשבותיי, דמעות יורדות מעיני כשאני רואה את אוהב יוצא מהאולם,
רואה אותו בפעם האחרונה.