חזרתי אתמול מארץ ישראל. חזרתי ממקום קצת עוין, באזור הצפון,
ג'נין. שם יושבים בני-דודינו המתכחשים לקשר המשפחתי בינינו..
בארץ ישראל הזו, בה גיליתי לראשונה את הגרעין שעליו גדלה
משפחתי לדורותיה. בארץ ישראל הזו מצאתי את האנשים שעזבו בית,
עזבו משפחה ועבודה, שמו את דעותיהם הפוליטיות בצד ובאו כדי
להגן בגופם ונפשם על הבית שלהם, לנסות ולדאוג שכשהילד ילך
לבי"ס, לא יהרגו אותו בדרך..
את יום העצמאות העברנו בשהייה במתקן לצד טובי המרצחים, כאשר
זיקוקי הדינור מעפולה נשקפים מרחוק, ומזכירים לי בשקט את
המשימה שהוטלה עלינו. במקום כזה, המלחמה המוזרה בין הראש ללב
הורסת אותך; אתה רואה אנשים מבוגרים שישנים על הרצפה, מכוסים
בסקאבייאס שגם הרס"ר הכי מאיים לא היה גורם לי להתכסות בה,
ואתה רוצה לעשות משהו פשוט, לעזור להם, אולי איזה לחם יותר טרי
או משהו.. ואז בא הראש, ואומר לך.."רגע, אתה נורמלי? בגלל אלה
הפנים של החברים שלך, המשפחה, אולי היו מופיעים בעיתון,
ממוסגרים בעוד כתבת פיגועים.."

ואתה מפסיק. תודה לאל שיש פקודות. הכל ברור.

השהות עם חיילי המילואים גרמה לי להבין את החשיבות הגדולה שיש
לשרות הצבאי, בכל זמן, כולל ובמיוחד בחרום, וכאב, כאב ממש
לראות איך בני עמי מתכחשים לסכנות ומסרבים להצטרף לשורות הצבא
בשעה כזו. איך אדם יכול להפקיר כך את חבריו?
יום חמישי, השעה 19:54. אני כותב את השורות האלה כשמתחתיי נשקף
הנוף התל אביבי שנעטף באור הדמדומים. "איזו ארץ.." אני ממלמל
לעצמי, ומנסה להניח את הראש ולהירדם אחרי שחזרתי מארץ ישראל
שלי. אולי אני אקפוץ בשבוע הבא ל-4 או 6, לנסות ולהסתכל גם
לעריקים האלה בעיניים, ולנסות להבין למה לעזאזל אנחנו תמיד
חייבים לדפוק את עצמנו.