[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גילי לוי
/
זכרונות דהויים

זכרונות דהויים, זה כל מה שנשאר. בדלי סיגריות במאפרה, והרדיו
מנגן ברקע.
אני חושב על העבר, שוב. אולי זה היה שונה אז.
דפיקות בדלת.
אני רץ ונתקל בכיסא.פניי מוטחות ארצה בעוד צעקות נשמעות מבעד
לדלת.
אולי זה היה בגרמנית. לא מלמדים בבית הספר גרמנית.
אני קם ופותח את הדלת.
חושך.
רק קת הרובה המצוחצח בוהק באפילה.
בזמן שהטיח קצין ה-S.S את הקת בראשי שוב ושוב ושוב, חלפו
זכרונות בראשי כמו הבזקי אור בתהום אינסופית. כמובן שכאב, אבל
מה זה בעצם כאב לעומת שנים של חיים תחת איומים ופחד בלתי ניתן
לשליטה?
צרחתי. הערתי את אבא ואמא. הם אמרו לי להיות בשקט כי צריך לקום
מוקדם מחר.
אז שתקתי.
הקצין השאיר אותי מפרפר בבריכה של דם. הדם שלי ושל עוד ששה
מליון, בערך.
עדיין כאב לי.
"הדרך עוד ארוכה?" חשבתי לעצמי.
בטח! יש לי עוד מספיק זמן להיזכר בנשיקה הראשונה, בריקוד
הראשון, ובפעם ההיא שאבא ואימא לקחו אותי לגן החיות והניחו את
ראשי בפיו של האריה, ואמרו לי כמה שאני אמיץ ובוגר.
השעה היתה חמש עשרה דקות אחרי חצות, אם זכרוני אינו מטעה אותי,
מה שהוא בדרך כלל עושה.
אולי כל הזכרונות האלה הם לא שלי. אולי אני לא מי שחשבתי..
אין זמן להתפלסף!!
אני גוסס ויש לי עוד המון זיכרונות להעביר עם עצמי.
מה עוד?! למה אני לא זוכר כלום...
דווקא עכשיו...
למה אני כועס?  אני צריך להיות רגוע יותר. אולי אני פשוט לא
בשל לזכרונות.
אולי אני אתעורר, מילמלתי לעצמי,  אני חייב להתעורר.
אבל לא התעוררתי.
שכבתי שם שעה ועוד שעה ויום ועוד יום.
אבא ואימא התנהגו כרגיל. אמרו לי שלום כשנכנסו ושלום כשיצאו
אבל בסך הכל היה לי די נחמד שם על הריצפה. היה לי הרבה זמן
לחשוב.
על שדות ירוקים ועל עשן יהודים,
על נשים צנומות ושורות ארוכות,
ועל עצמי, ביניהם. צועד, רץ, מועד, מת.
וברקע אותו השיר של חנה סנש:
אלי, אלי...
כולנו יודעים את ההמשך מטקסי יום הזכרון בבית הספר.
נו, אתם לא זוכרים?
מיד אחרי קטע הקריאה המשעמם מיומנה של אנה פראנק.
והצפירה ברקע, וכולם מנסים להיזכר בסצינות מזוויעות שראו
בסרטים דוקומנטריים רק כדי להרגיש הזדהות.
הכל הבל הבלים.
אפשר לעמוד בשקט, מבלי לזוז, הרבה זמן ובכל זאת לא לחוש כלום.
כמה כבר אפשר להזדהות?
אולי פעם אני אנסה לשרוף את עצמי,
אם אצליח לקום.
אני  לא רוצה לקום...
נוח לי להתבוסס בדמי,
לצעוק מכאבים, ולראות איך כולם שותקים.
יש לי זמן.
לחשוב .
שלא ייגמר לעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלשול -
ישיבה קצרה
לעניינים
שוטפים.








זאת שאהבה את
התל-אביבי
מעיינת במילון


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/99 18:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גילי לוי

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה