היא, היא הייתה מהשקטות, אלה שקברו את הפנים שלהן עמוק בתוך
רעמת שיער. שיער ארוך וגלי ושחור היה לה. כל כך שחור...
הסתירה את העיניים העצובות שלה מאחורי זוג משקפיים עבות שלא
הוסרו אלא ברגעי חולשה של התבוננות לבפנים.
השקט שלה, זה מה שמשך אותי אליה לראשונה. היא הייתה עוברת
ליידי ואתה הגיע משב רוח חם. חם אבל עצוב מאוד, שקט.
הייתי רואה אותה ברחוב לפעמים, מטיילת לבדה, מרימה את ראשה,
מסתנוורת מהשמש היוקדת...
גם בתקופה השרבית ביותר הייתה לבושה בחולצות פשוטות וארוכות,
וחצאיות מוזרות שלעיתים נשרכו קצת מעבר לכפות רגליה. ראיתי בה
יופי אחר, כזאת אשה שמסתכלים עליה, והמבט נלכד,ולא רוצה לעזוב.
משכרת. איך שהיא הולכת-הידיים נפגשות מאחורי הגב, אוחזות
בחפיסת מרלבורו, שלא נגמרת..., את הפנים שלה ראיתי רק לעתים
רחוקות, כשהייתה מעשנת, וגם אז כל כמה שניות נפלה קבוצה של
תלתלים על פניה. היא היתה רוכנת, שמה את המרפקים על הברכיים,
ורועדת... בין שאיפה לשאיפה היתה כוססת ציפורניים, כאילו היתה
עצבנית וחסרת מנוחה כל הזמן. הייתי אז בת 23, כנראה שגרנו
באותו בלוק כי לרוב היתה יושבת על הספסל מול הבניין שלי, או
שהייתי רואה אותה בגני השעשועים שבסביבה, אבל הכי הרבה הייתי
רואה אותה בחוף הים. היתה פעם שנפגשו מבטינו, כשיצאתי
מהבניין.
העיניים נפגשו לשתי שניות,לא יותר. המבט הזה רדף אותי... מן
צינה חסרת פשרות בערבוב כמעט ציני עם חום, סבל, חמלה ואנושיות.
באותה תקופה לא היה דבר שהעסיק את מחשבותי יותר ממנה. גם באמצע
לימודים למבחן סמסטר חשוב הייתי מוצאת את עצמי שוקעת בהרהורים
לגבי האשה הזאת... הדבר הזה .
הקשר האמיתי ביניינו החל כשקיבלתי מכתב ללא שם. מיד ידעתי שזה
ממנה
" הכעס הזה בא כתגובה לעולם.
משהו שמחדירים לו, והוא צורם מעט,
ואז הוא נעלם.
אנליזות לא עובדות במקרים חמורים של כאב לב או בריחה
ממציאות מסויימת.
וגם אם יקרה ואחר כך יתנצלו, זה לא יכסה על האמת."
כשהיא הגיעה אלי היא היתה בוכה, הדבר הראשון שעשינו היה
להתחבק.
זה היה על מפתן הדלת שלי, היא הגיעה רטובה מהגשם, כבר לא היה
קיץ, והקופסא הזאת של המרלבורו נאחזה ספוגת מים בידה. נכנסנו
אלי והיא בכתה עוד.
הכרנו טוב, היה ביניינו משהו שהיה מעל לכל המילים.
היה אפשר להרגיש את הכאב שלה בשתיקתה. השתיקה שלה שקרעה אותה
מבפנים, שגרמה לי להבין כמה אני לא מעריכה מילים. כל הבריחות
שלה.. היא אף פעם לא נמצאה במקום אחד,
במציאות אחת. תמיד ברחה, רק רוצה ללכת מתוך ארבעת הקירות
האפורים שסוגרים עליה וגורמים לה לחשוב. נמאס לה לחשוב, זה מה
שהיא עשתה מאז ומתמיד, חושבת חושבת חושבת והמסקנות לא מובילות
לכלום, לא נותנות כלים לא עושות משהו בנידון, גם המציאות
הקיימת לא מספקת כלים כאלה. היא היתה כואבת את כאבו של העולם
כאילו נטלה על עצמה נדר שתיקה בכדי לכפר על העוולות של האנשים
הרעים. או אולי של כל הזן האנושי...?
הצינה הזאת שהיתה אז במבט שלה (אז, כשעוד לא הכרנו) זו היתה
האישה שבטוחה שכועסת על שלא ניתנה לה ההזדמנות להיות היא
עצמה.
היתה כל כך עסוקה בלאהוב ולסלוח ולכפר ולהדחיק ששכחה שיש גם
אדם שם, חבוי בתוך כל הטוב הזה שגרם לה לשקוע בתוך ים של
יסורים... ים של יסורים שהיא בכלל לא ראתה בשל היותו שלה פרטי,
ולא קשור לכל הסבל של העולם.
היא שקעה ולא שמה לב... על זה היא בכתה כשהגיעה אלי. הבנתי
אותה, ובכיתי איתה כי היה לי רע כי המצפון של העולם היה על ערש
דווי.
זה היה היום הנורא ביותר.
היום בו התחילו המלחמות.
היום בו פוליטיקה וכסף נעשו ערך. ערך חשוב יותר מאהבה.
זה היה היום בו קמו לתחייה כל הגיבורים הנשכחים של הקולנוע
והחלו להרעיל את המוחות של כל האנשים בעולם.
זה היה היום בו מ ו ו ת נעשתה מילה שכיחה, יומיומית,
רגילה.
בשקט אנחנו ישבנו שם, בחושך בין ארבעת הקירות שלי, אני והמצפון
של העולם ששקע.
בכינו שם עד שעה מאוחרת, מתבוננות באש המרצדת באח מולנו.
כשזה נגמר היה לי הכי קשה. לקבור את המצפון של העולם.
איך אני נתתי לו למות, צופה בשקט בתהליך הדעיכה הזה שהיה כל כך
איטי, ועם זאת כל כך מהיר.
בלילה בו מת המצפון של העולם, נולד היטלר. ואיתו נולדו הכסף,
הפשע והאנוכיות.
המציאות הזאת שאנו חיים בה בימים אלו ממש, היא המציאות שהחלה
באותו לילה, באותה שניה בה תקווה לקחה את השאיפה האחרונה שלה
לפני שהתמוטטה לזרועותי.
אתם אולי לא רואים זאת, ואולי באמת מוטב המצב הזה של חוסר
הידיעה.
אבל לאלו מכם שכן רוצים לדעת...
המצפון של העולם מת מזמן.
אנא קראו את המילה תקווה לא כשם אלא כשם העצם- "תקווה" |
