פעם מישהו אמר לי שהכי כיף לילדים קטנים. שאלתי למה. הוא אמר
שזה בגלל שכולם משרתים אותם, ותמיד מקיפים אותם, ותמיד הם
במרכז, מוקפים בצומת לב.
אמרתי שזה לא נכון. כי לא מבינים אותם.
רק אחרי זה חשבתי שלא רק זה, אלא גם מה אם הם לא אוהבים צומת
לב?  לא אוהבים להיות במרכז?
אני בטוחה בזה שיהיו אנשים שיגידו שהילדות מעצבת את האופי של
הבן אדם. זה הגיוני, כמו אנשים שההורים שלהם התגרשו כשהם היו
קטנים, אז אולי תהיה להם טראומה והם לא יאמינו בנישואים. וכאלה
שההורים שלהם הכו אותם, אולי הם ירביצו גם, ואולי הם יהיו
סגורים וכו'. הגיוני מאוד.
האיש ענה לי שמבינים אותם. יש סמלים. לדוגמא בכי.
אז אמרתי שבכי מסמל כמעט כל דבר שקורה להם. הוא מסמל כאב.
לדוגמא כשלתינוקות מתחילות לצמוח השיניים, הם בוכים כל הזמן.
הוא מסמל בהלה. כשתינוקות נופלים או מקבלים מכה, או שניהם,
וההורים נבהלים, אז התינוק ייבהל ויתחיל לבכות. הוא מסמל אי
נעימות. כשהתינוק משתין או מחרבן בחיתול, נהיה לו לא נעים והוא
בוכה.
זה רק חלק מהדוגמאות.
האיש אמר שזה לא משנה. בסופו של דבר ימצאו את מקור הבכי, בגלל
שיבדקו מה המקור לבכי עד שימצאו.
הוא גם אמר, שלהם יותר טוב, כי כשהם בוכים, אולי לא מבינים
אותם, אבל בודקים מה קרה להם. ואז מתקנים. זאת אומרת, שאם
תינוק קיבל מכה ממשהו, שולחן לדוגמא, ירביצו לשולחן ויגידו לו
נו, נו, נו. ואז התינוק לא יבכה יותר.
אז אני בטוחה שיהיו אנשים שיגידו שהעניין הזה של להרביץ
לשולחן, לדוגמא, מעצב אצל הילד את יצר הנקמה.

כשאת בוכה, הוא שאל אותי, מבינים אותך?
לא עניתי. לפעמים כן ולפעמים לא. אני לא עונה כשאני לא יודעת.
כשאת בוכה, שאל, אנשים מחפשים למה עד שמוצאים?
לא עניתי. הוא בלבל אותי. אני לא עונה כשמבלבלים אותי.
כשאת בוכה, הוא המשיך, מנסים לתקן ומתקנים את זה?
לא עניתי. מה אני יגיד, שלא? אני לא עונה כשאני מתעצבנת על
האמת.
אני בטוחה שיהיו אנשים שיגידו שככה הילדות שלי עיצבה אותי.
שכנראה קיבלתי יותר מדי צומת לב, ועכשיו אני צריכה אותה תמיד.

אבל זה לא נכון. כשגדולים, צריך לתקן את מה שגורם לבכי לבד. כי
הצומת לב וההבנה הכי גדולה שיש לבן אדם, היא רק, אבל רק,
מעצמו.