לקחתי את כל הקטעים שכתבתי על יום השואה ושמתי אותם פה
ביחד... לחוד זה סתם נראה לי יותר מידי מדכא.
גופות כמו גלי הים.
גופות
כמו גלי הים
אלפים
הם זורמים אל עבר החוף
חסרי שם
חסרי זהות
נשברים
על מפרץ של שלווה
על מצע של זיכרונות
דוממים
השורדים
כי זו דרך הטבע
מחזיקים מעמד
לצפות...
בתקווה...
להגיע אל חוף מבטחים.
והצפירה מסתובבת לי מסביב לראש.
והצפירה מסתובבת לי מסביב לראש
צפירה שותקת, עולם שותק
שותק... ולא סולח.
חולצות לבנות עם סמל בית ספר
מראות על שגרה כה כואבת
על רגיל
על... עברנו גם את זה.
והבטחנו לזכור, להזכיר
אך שכחנו כולם
בלי יוצא מן הכלל
שכחנו הן מתים והן שורדים
שכחנו את עצמנו.
והצפירה מסתובבת לי מסביב לראש
לא מתקרבת, פוחדת, ממש כמוני.
פוחדת מעצמנו
וממה שנגמר
לאן לעזאזל הגענו?
אין כלל לקחים רק התדרדרות
לפעם הנוספת
וכמה גדולות המילים
כך גדול הכאב.
עד שהוא נעלם
עם קץ השורדים.
מתחת לערמות עפר מתים.
והוא עומד מולי
דומם
נמדד לפי שעון
2 דקות
של התייחדות עצמית...
מה הוא חושב?
מה הוא רואה בראש?
מרים מבט, לא מחייך
אסור, אבל רוצה
חובה לשתוק.
טיפת כבוד
שנספגה מכבר באדמה חרוכה מתחת לערימות עפר מתים.
אנו איננו ניצולים.
ילדה קטנה חתיכת לחם קטנה
ומה זה אומר לנו?
נדמה ההזדהות.
מבט של רחמים בעיניים גדולות
שלא ראו עולם
שלא ראו זוועות.
ילדה קטנה חתיכת לחם קטנה
ותחושת הבושה שעולה לי בבטן
למה לי לא אכפת?
ואכפת... וכואב...
אך איננו יודעים מהו גודל הצער
אנו, איננו ניצולים.
8-9.4.02 | 