[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שלחתי חץ. אור. השיער שלה מתנופף. עוד חץ. אור. השיער שלו
מתנופף. היא נעצרת. הוא נזכר שהוא חייב ללכת לאנשהו, לא בטוח
לאן. הוא רץ. לא שם לב. נתקע בה. נופל לה התיק. היא מתכופפת.
גם הוא. המבטים שלהם נפגשים, שנייה אחרי שהידיים נפגשות.
"א..אני מצטער.." הוא פולט לה. השיחה מתחילה בין שניהם. עבודה
טובה, אני חושב לעצמי. אני הולך, מחפש איפה עוד אפשר לשלוח
חצים. ערב. איש יושב לבד, במסעדה הגדולה והמלאה, וקורא עיתון.
הוא מוריד את העיתון למראה המלצר שמביא לו כוס קפה מעלה אדים,
לוגם לגימה ארוכה, נאנח, מרים את העיתון וממשיך לקרוא. הוא
נראה בודד. אבל איכשהו, הוא משדר חוזק. חוזק כזה שאין לכל בן
אדם, רק לאנשים שעברו כל כך הרבה בחיים, שאפילו כל הבשורות
הנוראיות בעיתון לא מזיזות להם, ובמיוחד לא הבדידות שלהם, שכמו
הרבה דברים, מיוחסת לרגש, שהם לא מוכנים בשום אופן להרגיש, כי
הוא פגע בהם כל כך הרבה. הוא הניח את העיתון והסתכל סביב.
החלטתי לעזוב אותו לעכשיו, לא לשלוח בו חץ, אלא לעקוב אחריו
כמה זמן. ראיתי בלונדינית אחת, שעל ידה הימנית תלוי תיק ורוד
מבריק, וידה השמאלית משולבת ביד של גבר גבוה ויפה.  יכולתי
לשלוח בה את החץ השני, אפילו שזה יפריד בינה לבין הגבוה.
התפקיד שלי מאפשר לי את זה, אם אני חושב שלהפריד זוג קיים
ייצור זוג מושלם. אבל לא רציתי. היא הייתה מהבלונדיניות האלה,
מהפאם פטאליות שמסובבות ראשים, את כל הראשים, ללא יוצא מן
הכלל, והיא לא התאימה לו. היא עברה לידו, והעבירה יד על השולחן
שלו. הוא הרים את עיניו מהעיתון. היא שלחה חיוך מהמם כזה, עם
שיניים לבנות ויפות. הוא הסתכל עליה, והוריד את המבט בחזרה
לעיתון. היא הניפה את שערה לאחור בהפגנתיות והמשיכה ללכת עם
הגבוה. היא לא סובבה לו את הראש. זה היה אולי הסימן הכי גדול
בשבילי שהם פשוט לא מתאימים, והחץ הזה לא יעשה טוב. אז החלטתי,
סופית הפעם, לחכות. חיכיתי שהאדון יצא מהמסעדה. בינתיים
העיניים שלי שוטטו להם ממנו אל הצד השני של המסעדה. ראיתי שם
שניים יושבים. צעירים. בני 16, 17. היא הייתה יפה, יפה מאוד
אפילו. גם הוא היה חמוד. הם ישבו, מסתכלים אחד בעיני השני. היא
חייכה אליו, והוא ליטף את שערה. זה היה נראה כמו התחלה של קשר,
לפי הנגיעות חסרות הביטחון שלהם. שלחתי חץ אחד. עוד אחד. מהר
מהר. אור. עוד אור. הם שילמו את החשבון, ויצאו מהר מהמסעדה. הם
עברו לידי, מתנשקים. מרוכזים רק בעצמם, ובאהבה החדשה שלהם,
ובתשוקה. לילה מאושר יהיה להם היום. חשבתי לעצמי. צחקתי. חזרתי
למטרה האמיתית שלי, ושמחתי לגלות שסוף סוף האיש הניח את
העיתון, וסוף סוף הוא משלם את החשבון. הוא לקח את תיק העסקים
שלו ויצא. הוא הלך מהר, לחוץ. הוא היה מהאנשים האלה שתמיד תמיד
הולכים מהר והם לחוצים. הוא היה איש עסקים כזה, אז כנראה שברוב
הזמן היה משהו מאחורי ההליכה הזאת שלו, אבל הפעם לא. זה היה
סתם הרגל. כבר ידעתי לנתח כל איש שראיתי, זה מה שהתפקיד שלי
גרם לי. לא אהבתי את זה במיוחד, אבל אני חייב להודות שהיו לזה
גם הרבה צדדים טובים, וסה"כ, ככה יכולתי לעשות את העבודה שלי
בצורה הכי טובה. הלכתי אחריו בשקט. סביר להניח שגם אם הוא היה
מסתכל אחורה ורואה אותי במקרה, רק כי הוא כ"כ מחפש אהבה (רק מי
שמחפש אהבה בצורה נואשת יכול לראות אותי) הוא היה ממצמץ, ובטוח
שהוא מדמיין. סה"כ לא רואים כל יום איש עם שיער מתולתל וזהוב,
עיניים כחולות גדולות, לבוש תחתונים רק, בעל כנפיים, וסוחב
עליו חבילת חצים, עם קשת. מדהים כמה שאתם, בני האדם, ממציאים
דברים ולא מאמינים לעצמכם אחרי כמה זמן. אתם יצרתם אותי עם
הרצונות שלכם, ועכשיו, יהיה טוב אם בעולם הזה יהיה שני אנשים
שעוד מאמינים באגדה - קופידון. הגענו לאיזה בניין דירות מהודר.
הוא הוציא את המפתח.

אור. של השמש. חזרתי לארץ. האיש יצא מפתח הבניין המהודר, עם
חליפת ארמני חדשה, והלך לעבודה. עקבתי אחריו. הוא נכנס לבניין
ענק, שבראשו כתובת "בית המשפט העליון". נכנסתי אחריו. הוא נכנס
לאחד מהאולמות הגדולים, והתיישב בשולחנות מקדימה. הוא הוריד את
התיק שלו והתכונן. המשפט התחיל. לקראת הסוף, כשהתעוררתי (למרות
שאסור להירדם בתפקיד..), שמתי לב לעורכת דין בשולחן שלידו. הוא
מתקיף אותה, טוב מאוד, אני חייב לציין, אבל העיניים שלו מראות
אחרת. היא מסתכלת לאחור. רואה אותי. אני רואה על המבט שלה. היא
ממצמצת, ומאותו רגע מסרבת להסתכל לכיוון שלי. אם ככה, גם היא
מחפשת אהבה, מאוד. והיא, מסתכלת על העורך דין החמוד שמולה, זה
שהצבתי לי למטרה. באותו רגע ידעתי, פשוט ידעתי. המשפט נגמר.
הוא ניגש לדבר איתה. יופי. ההזדמנות שלי הגיעה. חץ. אור. השיער
שלו מתנפנף. חץ. אור. השיער שלה מתנופף. "את רוצה אולי.. לצאת
איתי היום בערב?" "בשמחה." היא עונה. נותנת לו נשיקה על הלחי
ויוצאת מהאולם.  הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא כבר מבוגר,
אז הוא עוצר את עצמו מלשמוח ולצעוק כמו ילד קטן שהביאו לו
מתנה. אנשים. אבל בכל מקרה, רואים על הפנים שלו שהוא שמח. גם
הידיים שלו קפצו קצת בתנועה של "יש!", אבל הם נעצרו כשהוא תפס
מה הוא עושה. הוא הלך לו בשמחה מאופקת אל הדלת, ויצא, כשהוא
מזמזם איזה מנגינה מוכרת.

"מה אתה אומר?!" היא ניסתה אותו. הם דיברו, מחויכים, על כל
מיני אנשים מוזרים שהם ייצגו, ועל כל מיני "קייסים" מצחיקים.
המלצר הביא להם את ההזמנה שלהם. היא שתתה לאט מהקפה שלה, כשהיא
מחזיקה את הספל בין ידיה. הוא הסתכל על הידיים העדינות שלה,
שהקיפו את הספל הכחול. הוא כל כך רצה להחזיק את הידיים
המטופחות שלה, וללחוש לה כל מיני דברים באוזן. הוא כמעט ונגע
בידיה, אבל ברגע האחרון לקח הכל בחזרה, ותופף בלחץ ברור על
השולחן. היא שתתה מהר, וראו על הפרצוף שלה שזה היה יותר מדי
חם. הוא לא יכל שלא לחייך. "מה?!" היא שאלה אותו. "כלום."
התשובה לא סיפקה אותה. הוא חייך אליה בחיוך מבטיח כזה, כמו
שידע לתת ללקוחות שלו כל פעם שהיו מרגישים חסרי ביטחון. לפעמים
הוא חשב שהמקצוע הזה הופך אותו לבן אדם לא טוב, כי הוא נאלץ
לשקר, ולעשות דברים שלא פעם לא האמין בהם בכלל, אבל, מצד שני,
זה עשה אנשים מאושרים. הוא סילק את המחשבות האלה מראשו, כי הם
היו הדבר האחרון שרצה לחשוב עליהם, כשמולו יושבת אישה חזקה,
מצליחה, ויפה.
חיכיתי שהחצים שלי ישפיעו עליהם כבר, אבל ידעתי שזה ייקח זמן.
כששולחים חצים במטרה שקשר יתחיל, אז זה לוקח זמן. אם שולחים
חצים כשכבר יש קשר, אז הניצוצות יתחילו לעוף מאוד מהר, כי הם
כבר היו בחצי הדרך.
האמת, שלא היה לי כוח לחכות. הזוג הזה היה נראה לי כל כך
מוצלח, שכבר נעשיתי גאה בעצמי מאוד. חייכתי לעצמי, ונתתי להם
להמשיך את הפגישה בלי ליווי בלתי נראה שלי.

עבר חודש. הם הלכו יד ביד ברחוב המלא, אבל למרות כל הרעש
והאנשים, בשבילם רק הם היו קיימים. הוא עצר, לקח את ידה, נישק
אותה, ולחש לה משהו. היא חייכה, נתנה לו נשיקה על הלחי, נשיקה
חזקה כזאת, מלאת משמעות, והמשיכה ללכת. הוא היה נראה מבולבל.
היא עצרה, חיבקה אותו, נישקה אותו בעדינות, וחייכה, בביישנות.
הלוואי שהייתי יכול לדעת מה הולך בינהם ברגע זה, אבל, ריחפתי
באוויר. הייתה לי הרגשה די חזקה בקשר למה הם אומרים, אבל,
רציתי לשמוע!  לפעמים אני כמו ילד קטן, אני יודע, אבל סך הכל,
הדבר הכי מרגש זה לשמוע שמישהו אומר למישהו שהוא אוהב אותו.
אני אף פעם לא שמעתי את זה. הם הזהירו אותי כשהייתי קטן שאסור
לי בחיים לשלוח חץ בעצמי, כי אז אני יאבד הכל, וכל הזוגות
שגרמתי להם, יאבדו הכל, וזה משהו שהעולם אינו מוכן לשאת, ואני
איענש על זה.
הלוואי שמישהי הייתה אומרת לי שהיא אוהבת אותי.
הכנפיים שלי נפלו, והתקרבתי לאדמה. הרגשתי את העצב משתלט עלי
ומהר החלפתי את המחשבות האלה במחשבות קצת יותר נעימות.  פתאום
שמתי לב, שבמשך כל הזמן הזה ריחפתי באותו המקום, ושהזוג היפה
שלי כבר מזמן המשיך לטייל לו. ריחפתי קצת יותר למעלה, והגברתי
את הקצב שלי. שוב הייתי מעליהם. הוא שם את היד שלו על המותן
שלה, והיא הלכה עם חיוך כזה, ששום דבר לא יוכל להוריד לה
מהפנים. והוא, בכלל, היה מאושר יותר מכל בן אדם אחר שהלך ברחוב
באותו הזמן. אהבה.

.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טוב לי.

אביב גפן בוידוי
חושפני


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/4/02 1:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בובה תמימה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה