אותו מקום, אבל ממש ההפך מפגישה ראשונה.
את שואלת אם אני עדיין שומר טינה
אל תגידי שאת מצטערת
אל תספרי לי כמה שאת מאוהבת
למה את חושבת שזה מעניין?
כן. בטח שאני מפרגן.
געגוע הופך לכעס, כעס לפחד.
נזכר בטיול שאמרנו שנעשה יחד.
"מזל שלא הלך בינינו" אני אומר.
מעמיד פנים של אחד שכבר התגבר.
"אחרת לא היית פוגשת את רן" שפתיים מציגות חיוך מבויים
מסתירות שיניים נוטפות דם.
טיפה של דם חומקת וזולגת על הסנטר
היא מבחינה "אבל חשבתי שאתה לא כועס יותר"
"אני מבינה את הכעס, זה מצב די גרוע"
"הכעס הוא עלייך, לא על המצב, לא יכולת לחכות לפחות שבוע?"
ידה נוגעת בידי "אני מבינה את הכאב"
"אבל מה אתה רוצה? שאני לא אלך אחרי הלב?"
"שאני אשאר איתך למרות שלא היה הכי טוב?"
"אותך אני פשוט לא מסוגלת לאהוב"
"למה?" אני רוצה לשאול. "עשיתי הכל כמתבקש"
אך נמנע מלומר כי צריך לשמור על טיפה כבוד שעוד יש.
"לא נעים לי שאני כל כך מאושרת ואתה כל כך עצוב" היא אומרת.
"יהיה בסדר, תחשוב חיובי. קום! תמצא אחרת!"
אני קם לפקודתה, פותח את הדלת ונכנס
כמו מתאגרף יורד מן הזירה לאחר שהובס.
אני מתרחק. היא בטח מנופפת לשלום אך אני לא אביט לאחור.
הוי, קופידון, תעשה שזה כבר יעבור! |