"נו?...זה נגמר כבר?" שאל העולם. והיא- מתפתלת באופטימיות
מזוייפת, לוקחת נשימה עמוקה ללא קול ועונה: "זה בדרך. עוד
קצת... אתה לא מבין," היא אומרת, "זה הסיבוך. זה הוא. זה הכל
בגללו. בגללו ובגלל הגוף שלי, הם שיתפו פעולה כנגדי."
"אז מה עכשיו?" שאל העולם. "את עדיין בולעת שמונה פעמים
ביממה?"
"לא. כבר לא" היא התגוננה עם חצי חיוך ממורמר: "רק שלוש
פעמים."
אמרה באשליה של נחמה.
"ומה שלום אנשיי?" שאל העולם. "לא יודעת" היא ענתה. זה כבר זמן
רב שלא פתחתי את עיניי לראות אנשים חדשים. הם צוחקים עלי בלב.
כולם." היא התודתה.
"ובכן, אינך חושבת שאת מבזבזת את נעורייך ילדתי?" שאל העולם.
"לא. כן. לא יודעת. בעצם אולי דווקא כן...אבל הכל יגמר בקרוב
אתה תראה- הדוקטוריון אמר שעוד חודש כפול שניים זה יגמר. הוא
הבטיח! הוא אמר שעד חופשת החום והשמש אני כבר אצחק על כל
הפרשה. אצחק, ועורי הצח יצחק יחד עם שיערי השחור וגופי התמיר."
אמרה ובעייניה נצצה דמעה.  "למה תיבכי?" שאל העולם. "הרי את
נשמעת מאוד בטוחה בעצמך. אופטימית ומתוכננת ושקולה."  היא
הרימה אליו מבט מעורפל.

"את תיהיי בסדר"

"אתה מבטיח שאהיה בסדר, או שמא אתה  ש ו א ל  אם אהיה בסדר?"
היא שאלה בתקווה.

"אמ...אינני יודע. זהו אחד מן הדברים אשר גם אם הייתי בטוח
שאני שואל אותם, לא הייתי יכול לתת לך עליהם תשובה..."

"אני מבינה." היא אמרה, והדמעה החלה זולגת במורד לחייה.
כמו כל פעם שהעולם שואל,
כמו בכל יום,
כמו תמיד.