אני מנסה לצחוק. מנסה למצא משהו קטן שיצחיק אותי.
רגשות חזקים משתלטים על הצחוק שלא בא.
אני עוצם את עיני ומתחיל לחלום. חולם על עצמי, שוחה אל האופק
הבלתי נראה. אני צולל בתוך מי המציאות ונדהם למראהו המהפנט של
הנוף המלא חיים. אני מגיע לקרקעית, מחפש אבן להיאחז בה שתשאיר
אותי למטה, שתמנע ממני לצוף. אבל אני מוצא רק אבנים קטנות
וחסרות משמעות.
מוציא בועות אוויר מראותי המלוכלכות, לכלוך שגרתי לווי בהנאה
חלקית. כשנגמר האוויר אני משתדל בכל כוחותי ומשקיע כל מאמץ
אפשרי. אז, בין החיים למוות, המחשבות מופיעות מעצמן. ציפיות
ותקוות שלעולם לא מומשו וספק אם ימומשו.
רגע לפני אובדן החושים האחרון אני נכנע. לא לכאב, הכאב לא
מטריד כלל, אלו התקוות שמחזירות אותי לאוויר העולם. |
