...הלכתי לבדי בחשכה  כשצלילים מהפנטים, מרגיעים, לחשה אליס
באזני.
תחושה של אושר רגעי חסר סיבה שהתנפץ לרסיסים ובמקומו, אותה
תחושה מוכרת כל כך של דיכאון. מחשבות עצובות על אהבה ישנה
ונחשקת שלא מומשה מעולם, או אולי סתם תשוקה סוחפת שלא סופקה.
היא בטח לא חשבה עליי מעולם. היא גם לעולם לא תדע. זה היה מזמן
אבל הרגש החזק נמצא עדין בשלבי דעיכה.
לוקח שאיפת עשן עמוקה המלווה בהנאה הרסנית והמחשבות רק
מתגברות.
ואז, הרצון הנורא למות. לפרוש את כנפיי ולהיעלם מן העולם.
לעורר אצלה רגש קטן  של אהבה, שתזיל דמעה על מישהו שכבר לא
קיים, להיות חסר. לעורר רגשות חזקים, מי יודע אולי אפילו
געגועים. אך את כל אלה לא אזכה לראות.
מחפש אחר נקודת האור הבלתי נראית שנותנת לי תקווה ומשאירה אותי
כאן כשלפתע היא התקרבה במהירות לכיווני, דוהרת, מאירה בפנסיה
המסנוורים בחשכה. דחף הרסני השתלט על הרצון לחיות ואני ממשיך
ללכת, מחכה בציפייה, מוכן לפגיעה, לא מפחד מהכאב. הרגשה חזקה
כל כך של משיכה ואז פתאום פגעה האכזבה.
כמה חבל שהיא עצרה.