אחרי שסיימתי להקריא את השיר קרן חייכה והזילה דמעה. אמרה לי
שזה הדבר הכי יפה שמישהו אי פעם כתב בשבילה. הסתכלתי בעיניה
הגדולות וראיתי איזה נצנוץ שאמר לי שהיא יודעת שכתבתי את השיר
הזה בחמש דקות קצת אחרי שעשיתי ביד. נצנוץ כזה של: "זה בסדר,
אני יודעת אבל לא איכפת לי".
אני היתי איתה כבר חודשיים והרבה זמן כבר תכננתי להכין לה איזה
משהו יפה. דווקא אני יותר טיפוס של סיפורים אבל שמעתי שבנות
אוהבות שירים כאלה, פואמות פלצניות שמשתמשים בהם במילה אהבה.
בזמן שעשיתי ביד אני חשבתי עליה, חשבתי שזה יוכל לעזור לי
לכתוב את השיר אבל זה ממש לא שינה. אני פשוט ישבתי מאוחר יותר
ליד המסך שהציג מסמך ריק והקלדתי את כל החרא שיכלתי לחשוב
עליו. הסתכלתי בסוף על יצירתי הגמורה וניסיתי לחשוב על העניין
בשיר הזה. ניסיתי לדמיין מומחים לספרות מתחילים לנתח את השיר
הזה: ראיתי אותם מגיעים למסקנות שאני מסומם (השימוש בצבעים
בססגוניות מופרזת בשיר יכולה להעיד על אדם שנמצא בטריפ, כמובן)
בעל נטיות התאבדות (השימוש בחצים שדוקרים את לב האדם, מטאפורה
לאדם שפוגע בעצמו), אולי אפילו קומוניסט, אבל זה כבר ממש לא
עקרוני.
גם אם השיר הזה הוא לא יותר ממסר נסתר למרגלים רוסיים או שהוא
שיר הלל לצביקה פיק, קרן אהבה אותו ואני משער שזה מה שחשוב.
היא פשוט המשיכה להסתכל עלי ככה למשך עשר שניות ואז התחבקנו.
הרגשתי כל כך שמח באותה שניה - הרגשתי אהבה אמיתית אליה.
אכן כן - בפעם הראשונה במערכת יחסים בינינו אני באמת הרגשתי
כלפיה משהו - היא כבר לא היתה יותר מסתם זיון אלא משהו בעל
משמעות. לפתע באמת הרגשתי שלם עם עצמי. פתאום כל עולמי באמת
התמלא בצבע והרגשתי כל כך שמח שאני איתה. איתה ולא עם אף אחת
אחרת.
התנתקתי מהחיבוק והסתכלתי עליה. שיערה הברונטי הסתיר חלק קטן
מפרצופה אך זה ממש לא הפריע לי לבחון אותה - היא באמת הייתה
יפה. אפה הדקיק ופיה הקטן תאמו כל כך למבנה העדין של פרצופה.
התפלאתי שהבחנתי ביופיה רק באותה שניה כאשר ישבנו בפארק
והקראתי לה את השיר שלי.
-"אני אוהב אותך", אמרתי בלחש, כמו שאומרים בכל השירים האיטיים
האלה, במין קול עדין כזה - והפעם אפילו התכוונתי לזה.
הרגשתי כל כך טוב עם עצמי שסוף סוף הצלחתי למצוא מישהי שאני
באמת אוהב. בשלב מסוים כל המערכות יחסים האלה שבנויות על "דפוק
וזרוק" התחילו להימאס לי - להתחיל עם מישהי, לצאת איתה כמה
פעמים, להקריא לה שיר, לצאת איתה עוד פעם, לדפוק אותה ולהגיד
להגיד לה ש"זה לא זה" - זה בהחלט מתחיל לעלות על העצבים.
עם קרן כבר הבנתי שזה שונה. כל כך שמחתי שאני לא אצטרך יותר
להמשיך להיות כמו פעם - הרגשתי כאילו אני נמצא בפתח של שלב חדש
בחיים שלי.
המשכתי להסתכל עליה באותו מבט בוחן והתקרבתי אליה טיפה כדי
לחבק אותה. היא נרתעה טיפה והביטה עלי במבט משונה.
-"קרה משהו?", שאלתי.
-"מצטערת... אני...", היא אמרה בגמגום קל ולקחה נשימה עמוקה,
"אני פשוט לא ידעתי שאתה רואה אותי בצורה כזאת. אני לא חושבת
שכדאי שננהל כזאת מערכת יחסים... עדיף שנשאר ידידים וזהו".
שתקתי. ממש לא ידעתי מה להגיד באותו רגע. שיערתי ששתיקה היא
הפתרון המתאים.
-"אני אלך עכשיו", היא אמרה בסופו של דבר, קוראת את מחשבותיי,
"אני מקווה שלא פגעתי בך או משהו".
היא הלכה והשאירה אותי לבד בפארק, יושב ומסתכל עליה צועדת
בצעדים מהירים - לא משנה לאן, העיקר שלמקום רחוק ממני.
