ישבנו לשולחן, אחי אמא סבתא ואני. סבא, אחד האנשים היותר טובים
שהכרתי כבר מזמן לא ישב אתנו לאכול. הסרטן אכל אותו לפני שנים.
גם אבא לא היה שם, הוא סופח ע"י המדינה האהובה לטובת המאמץ
המלחמתי. אהובה עד כמה שתהיה, הוא ממש לא אהב את הרעיון. זה
אפילו די דיכא אותו.
הדיכאון מאתמול כבר חלף ואותו החליף התיאבון. כשאני מדוכא אין
לי תיאבון אבל אני בכל זאת אוכל כדי להרגיש טוב יותר (מה שרק
גורם לי להרגיש רע...).
והשיחה התחילה, כל הנושאים שכבר חרשנו בשבוע שעבר ובשבוע שלפני
צצו ועלו להם על פני השטח אבל אני בחרתי לשתוק. לא היה לי כוח
לדיונים ממוחזרים ובכלל, לא רציתי  לדבר. ואז הגעגועים לאבא
עלו (ולא ממני).
אני אוהב את אבא, אבל לפעמים הוא ממש מציק.
בעקבות הגעגועים עלה לו הנושא אולי החרוש מכל (לפות אצלי בראש)
והוא כמובן השירות הצבאי. כולם החלו להתדיין בלהט. כל אחד תפס
עמדה שונה והחל להתקיף בחוזקה את קווי האויב. דוגמאות נורו מכל
עבר כמו מטח של תותחים-על הדוד הפחדן ובנו הסרבן, על האב האמיץ
והאח הפציפיסט. ואימא, שעמדתה רעועה אך יציבה תמיד בלי אפשרות
להתמוטטות, מחוזקת ע"י טענות של ילדה קטנה.
אני אוהב את אימא, אבל לפעמים היא בלתי נסבלת.
ואז הגיעו אליי, מה אני חושב, כאילו שלמישהו איכפת בכלל. כל מה
שהם רוצים זה איזו דעה של ילד (זה מה שאני תמיד אשאר בשבילם)
שתוכל לחזק את שלהם. הם אפילו לא שאלו אותי, הם פשוט התווכחו
עליי, על דעותיי ,על מעשי. כל מהלך הדיון אני שתקתי והם
התווכחו. עליי! כמה אירוני.
סבתא הוציאה את דעתה השמרנית לאור ואני הסתכלתי עליה במין מבט.
יש משהו בדבריה אבל אני לא חושב שהיא יודעת על מה היא מדברת
בכלל. היא עדין תקועה חמישים שנה לאחור בערך. ואני ישבתי
ושתקתי למרות שהתנגדתי. עדיף לא להתערב מאשר להיכנס לוויכוח
שאחד מהצדדים לא מבין את השני ולא יבין מעולם. חוץ מזה מה
איכפת לי אם היא תבין אותי או לא הזקנה הזו היא גם ככה לא
תעזור לי יותר מדי בחיים.
אני אוהב את סבתא למרות השמרנות הנוראית שלה, אבל לפעמים אני
ממש צבוע אתה. אני שונא צביעות אבל ככה אני לפעמים.
הדיון המיותר הצליח לעלות בלבי את אותו הקונפליקט הישן. אני לא
אוהב משתמטים אבל אני גם רוצה להישאר בחיים. די מוזר בהתחשב
בעובדה שאתמול רציתי למות. אני תמיד משנה את דעתי בקשר לזה.
שלא תבינו אותי לא נכון, אם אני ימות כאן ועכשיו זה לא יהיה
הפסד כזה גדול, פשוט עכשיו אין לי דחף הרסני כזה שגורם לי
לרצות להרוג את עצמי.
הדיון ממשיך ואני צופה מהצד. רגע לפני שהוא מתפוצץ לחלוטין
הצעיר מבניהם קרא להפסקת אש ושם קץ לדיון.
הוא ידע מה הוא עושה. עוד טיפה קטנה והם היו נכנסים
לפילוסופיות שונות על דרך חיים, אולי גם על אמונה באלוהים
ובסוף מישהו עוד היה נפגע ומאיזושהי סיבה הייתה לי הרגשה שזה
יהיה אני.
תודה לאל שהם הפסיקו. עכשיו השתיקה אומרת את דברה. היא הכי
חכמה ואם יודעים להקשיב לה אפשר ללמוד ממנה המון. תחושה של
הקלה עברה בלבי והרגשתי שעוד אוכל לעבור את הארוחה בשלום.
ואז באותו רגע הסתכלה עליי סבתא במין מבט מסוקרן ואולי אפילו
מזויף ובתמימות מוחלטת בלי שום התחשבות שאלה בעדינות-"נו, אז
איך בלימודים?". זה כבר שבר אותי לגמרי. לא רק שלא איכפת לה
וכל מה שמעניין אותה זה שיהיו לי ציונים טובים ושאני אהיה
תלמיד חרוץ כדי שהיא תוכל להשוויץ בגאווה בנכד החכם שלה, היא
גם הצליחה להרוס לחלוטין ארוחת הצוהריים שגם ככה הייתה בשלבי
דעיכה.
"בסדר" עניתי בחוסר רצון מוחלט.  אבל היא המשיכה ודיברה. לא
ממש הקשבתי לה רק עשיתי את עצמי מתעניין מתוך נימוס. הגבול בין
נימוס לצביעות הוא כל כך מזערי. ידעתי בדיוק מה היא תגיד. היא
תגיד ש"לפעמים זה קשה ולא מעניין אבל אין ברירה, חייבים". כל
כך התרגזתי עליה ורציתי לצעוק עליה שהיא חיה בבועה ענקית אבל
רק שתקתי והנהנתי. כאילו שאיכפת לי מה המיושנת הזו חושבת. כבשה
זקנה, אני מרחם עליה. היא כבר אבודה.
קמתי, אמרתי תודה מנומסת כשאני משתדל לא לחשוף את רגשותיי
והלכתי.
בדרך נזכרתי איך לפני רגעים קטנים היה לי טוב.