סוזאן וביל
עשרים ושמונה שניות לפני תחילת המילניום השלישי, לפי זמן בית
לחם, נקרע קונדום.
שתיים עשרה שניות לפני תחילת המילניום השלישי, זמן בית לחם,
מילא זרע את פנים הנרתיק של אישה באחד מהחלקים הלא כל כך  טוב
של לונדון.
3 שניות לפני תחילת המילניום השלישי, שוב, לפי זמן בית לחם,
נתקל אחד מהזרעונים בביצית.
בשניה שבה עבר לו לעולמי עד המילניום השני, סיים הזרעון את
התחברותו לביצית.
באותו הרגע ממש, היו אמורים מלאכי השמיים, להודיע לאדון, כי
בנו השני, נמצא עכשיו בתהליכי בריאה.
הם היו כל כך המומים ממה שקרה, שהם לא הודיעו לו כלום. ברגע זה
ממש, החל קרע להיווצר בגן העדן.
הקרע הזה עוד יגדל.

לוציפר, נושא האור
בתחילה היה לוציפר, נושא האור, מלאך ככל המלאכים, את ימיו
ולילותיו כאחד, בילה בניסיון הנואש לראות ולרצות את אדונו כמה
שרק יכל. הוא היה אחד ממאמיניו הגדולים של האדון עוד בימים
הראשונים, כאשר הם רק קמו לתחייה. הוא כל כך אהב את האדון עד
אשר ניסה לעזור לו ובילה ימים כלילות במחשבות  על דרכים שבהם
יגרום ליצורי האדם לאהוב את האדון יותר, לסמוך עליו, לנהוג לפי
חוקיו. הוא פעל, כפי שפעל כל אחד מהמלאכים, בחוכמה, בנדיבות
ובסבלנות אין סופית, עד שבסופו של דבר, הוא גילה את התשובה,
ושאל את האדון אם הוא יאפשר את קיום התוכנית. האדון שמע
ואישר.
כך קרה שלוציפר, נושא האור, המלאך האהוב של האדון, הפך להיות
שליט העולם התחתון, שליט האימה והייסורים, אדון בפני עצמו, הוא
היה לגיהינום.

סוזאן
סוזאן שוב התעוררה בזעקה ושלחה את ידה במין תחינה אל עבר
המנורה שלצד המיטה.
היא לחצה על המתג ואור עגמומי האיר את החדר הפשוט. זה היה
מספיק  כדי להבריח חלק מהבעתה שאחזה בה. לאט לאט נשימותיה
נרגעו והיא חזרה לנשום בקצב נורמלי. היא אחזה בטלפון תוהה למי
היא יכולה להתקשר, עברה במוחה על הרשימה הקצרה של האנשים
הקרובים אליה, שלחה מבט לעבר השעון והניחה את המכשיר במקומו.
אחרי תפילה קצרה היא הניחה את ראשה בעייפות על הכרית שקיבלה
מאחותה כחלק ממתנת החתונה, וחזרה לישון. הפעם היא ישנה בלי
לחלום עד אור הבוקר.

ביל
כאשר חזר ביל לגיהינום, שיבח אותו אדונו על עבודה טובה. ביל
הרכין את מצחו בשעה שאדונו הנאלח שלח את ידו והטביע את חותם
כספיאוס על מצחו.
ביל ידע מה זה אומר. מעתה לא היה עוד אחד מאותם שדים רבים
שמילאו את הגיהינום. הוא היה עכשיו אחד מהמעטים שקיבלו את זכות
השיבה המלאה. מעתה יוכל לעבור בין הממדים, לטייל לו בארץ
ולחזור לגיהינום כאוות נפשו.
רעד קל הרעיד את גופו המעוות כשחשב על המעשה שעשה. הוא הניח
לבחילה לרדת וגיחך לעצמו על האות שהיה טבוע במצחו. הכאב הנורא
היה שווה את זה. הוא יוכל לחזור לכדור הארץ, לכדור הארץ
האמיתי, כל אימת שרק ירצה.

לוציפר, נושא האור
היה זה לפני שש אלף שנה.
לוציפר הלך לביקור אצל האדון, האדון האמיתי והוא, החליפו רשמים
על יצורי האדם אשר היו פזורים על הכדור הכחול. האדון הזכיר,
כבדרך אגב את העובדה שכמעט ואין צורך בפועלו של לוציפר. נושא
האור, אשר אהב בכל ליבו את האדון, החליט להוכיח לאדון שיש בו
ערך רב. למעשה, הוא החליט ליצור את הצורך.
מוזר ככל שזה נשמע, לוציפר לא רצה לפגוע באף אחד, הוא פשוט רצה
שהאדון יתגאה בו.

סוזאן
סוזאן הרגישה שהמים יורדים. היא בדיוק הייתה בשוק. היא הרגישה
כאב פועם כאשר העובר, ארבעה חודשים לפני זמנו, ניסה להגיח
לעולם. היא נזכרה בחרטה כיצד אמרה למרי שהיא לא צריכה עזרה,
שהרי היה זה רק החודש החמישי, גם אם היא גדולה מכפי שהיא אמורה
להיות. מבעד לערפילי הכאב, היא הרגישה יד נוגעת בכתפה וקול
גברי ועמוק אמר שהוא יעזור. היא עצמה את עיניה מחמת הכאב.
פעם הבאה שפקחה את עיניה, היא ראתה אור לבן ומולה עמד יצור.
יצור יפה יותר מכל מה שאי פעם דמיינה.

קנט
קנט היה איש פשוט. הוא עבד כאשר מצא עבודה ואכל כשהיה אוכל.
הוא גר בחלק האחורי של הקבינה של המשאית שלו. זה היה אמצא חודש
מאי והייתה עבודה בשפע. הוא עבד בכל עבודה שרק מצא וכרגע היה
באמצע פריקה של המשאית שלו, כאשר חשב שהוא שומע קולות מהסמטה
הצדית. הוא נטש את המשאית וחש לסמטה. הוא לא האמין למה שראו
עיניו, אישה צעירה בוכה ומייללת. נראה כאילו היא בעיצומה של
לידה.
הוא רץ חזרה לרחוב, אמר לבעל החנות לקרוא לאמבולנס וחזר
במהירות לסמטה. הוא ליוה את סוזאן עד לבואו של האמבולנס ואז
עלה על האמבולנס וחיכה עד שהרופא הודיע לו שהיא מתה. התינוק
היה בחיים.

לוציפר, נושא האור
בפעם הראשונה שהתנגד לאדון היה זה כאשר האדון דיבר על אחד
מיצורי האדם. האדון הסב את תשומת ליבו של לוציפר לאחד מיצורי
האדם בשם איוב, הוא אמר שאין דבר שיכול להסיט את איוב מדבקותו
באדון. לוציפר אמר שלכל אחד מיצורי האדם יש נקודה שאותה הוא לא
יעבור. הוא התערב עם האדון שבהתערבותו, אפילו היצור הזה לא
יוכל לדבוק באמונתו הצדיקה באדון. האדון הסכים, הם קבעו את
הכללים והמשחק החל.
זאת הייתה הפעם הראשונה אבל לא האחרונה. המשחק הפך לקבוע כשמדי
פעם האדון מנצח ומדי פעם לוציפר מנצח.
המשחק הפסיק להיות משחק בעיניו של לוציפר כבר לפני כמה אלפי
שנים. לוציפר החל לתכנן את דרכו לכיסאו של האדון. עכשיו הייתה
התוכנית האולטימטיבית של לוציפר בתהליכים. כאשר הצליח לקלקל את
תוכניתו של האדון ובמקום המושיע, המשיח, הוציא לוציפר לעולם את
האימה ששמר במשך זמן כה רב. הוא זכה לשמו האמיתי. הוא היה
לשטן.
האירוניה היא, שהוא קיבל את ההשראה שלו מיצורי האדם שהאדון כה
אהב, מאחד מהספרים שלהם. לוציפר ידע להאריך את ההומור
שבאירוניה.

ביל
הוא שמע על מותה של סוזאן בשבריר השניה שלפני מותה. שמועות
עוברות מהר בצד השני של החיים.
הוא הספיק עוד לקוות שאולי המשמעות היא שהתינוק מת גם הוא.
עברה שניה שלמה עד שנודע לו שהתינוק חי. בלי שום חיפזון, הוא
פנה לעבר מדור קבלת הפנים לחכות לסוזאן, בידיעה שלמה, שלמרות
שלא עשתה כל רע בחייה, היא תגיע לגיהינום. הוא התנחם בכך שידע
שסוזאן תתקבל בכבוד רב, או שאולי מילה טובה יותר תהיה: "פחד",
הרי לא כל נשמה שמגיעה לגיהינום זוכה להיות בעלת הגוף שילד את
האנטי כריסט.

מרי
מרי הלכה, כמדי יום, לאוניברסיטה. היא הייתה עובדת כל היום
בניקיון של מוסדות ההשכלה הגבוהה וחשה את הכאב שבידיעה שהיא
לעולם לא תהיה יותר ממנקה. לא היה לה כסף ולא היו לה ציונים
טובים אשר יקנו לה את המלגה המיוחלת. היא גם לא הייתה יפה
מספיק ולכן לא קיוותה לבעל עשיר. היא הייתה צריכה עבודה וחשבה
שלעבוד באוניברסיטה, אפילו בתור מנקה, היה טוב יותר מאשר לא
להיות שם בכלל. כל יום הייתה רואה את הסטודנטים הצעירים,
לומדים ולא יודעים מה יש להם בידיים. היא הייתה נותנת הכל,
הכל, בשביל לקבל את ההזדמנות הזאת. בזמן שקרצפה את האסלה
החמישית בשירותים של הקומה השניה, בא אב הבית והודיע לה שיש לה
טלפון דחוף. היא הגיעה למשרד של אב הבית ולקחה את השפופרת
המבריקה בידה.

ביל
עכשיו הוא בילה יותר ויותר זמן על כדור הארץ. כדי לעקוב אחרי
ההתפתחות של התינוק, כך הוא אמר, למעשה הוא פשוט ניצל את הזמן
שנשאר עד שכדור הארץ ייהרס.

מרי
השפופרת התנפצה כשהיא פגעה ברצפה. מרי התחילה לרוץ מבעד לדמעות
לכיוון היציאה. היא אפילו לא חשבה להחליף את הבגדים, או להוריד
את הסינר המשפיל שכל כך שנאה. כשהגיעה לבית החולים  היה כבר
מאוחר מדי. הרופא אמר כמה מילות נחמה שלא עזרו לה והיא גם לא
כל כך טרחה להקשיב. פתאום משהו חדר לתודעה שלה. יכול להיות
שהרופא אמר שהתינוק חי? זה לא יתכן, היא עקבה אחרי הרופא עד
לפגיה וראתה לראשונה את האחיין שלה, לידו עמד אדם. מאוחר יותר
היא גילתה שהיה זה האדם שהביא את סוזאן לבית חולים.


סוזאן
"איפה אני?" היא שאלה. "את נמצאת באזור הקבלה של העולם הבא".
היא לא הבינה מי דיבר אך כיוון שרק היצור היה לידה, היא ניחשה
שהוא דיבר והפנתה אליו את מבטה. "אני ...אני... ?".היא ציפתה
להמשך, להסבר. "את כבר לא בין החיים,  ילדתי".
הקול היה עמום, אך עם זאת מלא חיים. היא שמעה אותו רק בנפשה
ולא הבינה מאיפה הוא מגיע. " אני בגן עדן... אתה מלאך...?".
הוא צחק כמו שצחק מליון פעמים בעבר, רק שהפעם היה יותר מכך,
זאת הנשמה שילדה את האנטי כריסט והיא שואלת אם היא, אם הורס
העולמות, הגיעה לגן העדן. "לא ילדתי, זה לא גן העדן"
הוא הצביע למעלה: "גן עדן, עשר קומות למעלה. ובדרך... תשעת
מדורי הגיהינום"

לוציפר, נושא האור
התוכנית הייתה פשוטה. לקחת יצור בעל כוח כה רב, עד שהוא יכול
לגרום לתחיית המתים. כוח שאפילו ללוציפר, אדון העולם התחתון,
לא היה, ולעוות אותו.
התוכנית פעלה כפי שהיא הייתה אמורה לפעול.
כפי שהוא ידע שהיא תפעל.
הוא לקח אתנחתא קצרה מהפעילות שלו כדי לפגוש את סוזאן. הוא
נהנה לשמוע את זעקות השבר שלה, כאשר הראה לה את העתיד. את כל
מה שיגרום בנה... בנו.
היא לא ידעה שאפילו לו אין אפשרות לראות את העתיד. הוא שלח
אותה למדור התשיעי, שם היו כל בניו האהובים.

קנט ומרי
החתונה הייתה פשוטה. לא היו הרבה אנשים שהגיעו לחתונה שנערכה
בביתה של סוזאן. אחרי שמרי הגיעה לבית החולים, היא פגשה את קנט
שהציעה לה עזרה בכל מה שנגע לגידול התינוק. במשך הזמן הם הפכו
להיות חברים טובים ועם הזמן הם גם הפכו להיות מאהבים. דאגתם
המשותפת לתינוק איחדה אותם כפי שרק אסון משותף יכול. ומותה של
סוזאן, בהחלט היה אסון. לשניהם. קנט הפסיד את העבודה שלו בשוק,
המשאית נגררה, ובעל הבית, אשר אצלו עבד קנט באותו יום גורלי,
הודיע לכל שאר בעלי העסקים בשוק, כך שאף אחד לא העסיק אותו
יותר. לא היה אכפת לו, התינוק ומרי מילאו את חייו והוא מצא
שכאשר הוא גר בבית, ולא באחוריי הקבינה שלו, הוא מסודר יותר
ונוטה לקבל עבודות טובות יותר, עם הזמן עסקיו פרחו והוא אף קנה
משאית נוספת. מרי הלכה ללמוד באוניברסיטה. הם, כמובן, אימצו את
התינוק, שקיבל את השם פול לזכר כך שהוא משך אותם יחד ואיחד
אותם.

פול
במשך השנים פול גדל והפל לעלם חמד.
הוא כמעט ולא דיבר עם אביו. רק מדי כמה זמן אבא היה קופץ
לביקור, לראות איך הוא גדל. הם היו מדברים על דברים שברומו של
עולם. או שאולי בעצם על דברים שבתחתיתו של עולם.
אבא הסביר לו שוב ושוב את התפקיד שהועיד לו ועל מה שהוא כבר
עשה, בלי להיות מודע לכך אפילו, כאשר החל את הקרע שבגן העדן.
אבא הסביר לו שהוא יהיה גיבורם של כל השדים אשר בתשעת מדורי
הגיהינום.
שאלפי שנים הם כבר מחכים ל שיבוא.
אבא מילא את ראשו בהרבה מחשבות ורעיונות והבטחות...פול לא היה
בטוח במאה אחוז עד כמה הוא מאמין לאבא, אחרי הכל , אבא היה
השטן.

ביל וסוזאן
שוב, אחרי כל הזמן שהם היו בנפרד, היו ביל וסוזאן יחד.
הם בילו את כל זמנם יחדיו ואהבתם פרחה.
עם השנים גילה ביל, לאיטו, את כל מה שגרם: עצם היותו של פול
בעולם החיים גרם לנזקים רבים במרקם החיים. כל יום הגיעו יותר
ויותר נשמות לגיהינום. ככל שעבר הזמן, החל ביל לחשוש יותר
ויותר לגורל כל הנשמות: שדים, מלאכים וחיים כאחד. הוא לא גילה
לסוזאן את כל פחדיו, כיוון שידע מה תהיה תגובתה. סוזאן הייתה
שמחה במקומה, היא לא ידעה את הסיבה לכבוד הרב שהיא קיבלה
בגיהינום ולא טרחה לשאול. היא ידעה על הסבל שבגיהינום, אך
מעולם לא הופנתה כלפיה כל אכזריות. בנוסף לכך ביל היה מביא לה
מתנות מזדמנות מעולם החיים, שעונים יפים, תכשיטים וכל אותם
דברים, אשר כל כך רצתה במהלך חייה. כן, היא הייתה מרוצה בהחלט
מהמוות ומהגיהינום.

פול
עוד שבוע הוא חוגג את יום הולדתו העשרים.
זה היום הגדול
היום שבו, לפי אבא, הוא יקבל את כוחותיו, ויתחיל לפעול למען
תהילת הגיהינום.
לפול היו תוכניות אחרות. הוא יגיע לגיל העשרים, הוא יקבל את כל
כוחותיו, אבל הוא לא יפעל למען תהילת הגיהינום, כי אם למען
עוצמתו של פול.
דבר ראשון, הוא יעזור למרי ולקנט. דבר שני, הוא יפעל למען
עוצמתו האישית, הוא כבר הכיר את כל חברות ההי-טק שהוא עמד
להשתלט עליהן, הוא ידע כבר את מי מדוגמניות העל יזמין לחדרו
ביום הולדתו, הוא ידע מה דגם המכונית החדשה שלו ועוד תוכניות
גדולות אחרות היו לו.
בעיקר חשב על כסף, מין ומכוניות. אבל גם על בתים יפים ומטוסי
פאר עברו במוחו. הוא עומד ליהנות משארית חייו כמנהיג העולם.

לוציפר, נושא האור
השטן היה גאה בפול.

ביל
ביל ניסה, כבר כמה שנים, לדבר עם מלאך, כל מלאך יספיק.הוא חיפש
אותם וניסה למצוא אותם בכל זמן שרק היה יכול לעשות זאת, בלי
למשוך תשומת לב אל עצמו.
הסיבה שבעיתה הוא רצה לדבר עם מלאך, הייתה שהוא ניסה להזהיר את
האדון הגדול. להזהיר אותו, לפני שיהיה מאוחר.
הדבר היחיד שהוא לא ידע, היה, שאין מלאך שיהיה מסוגל לפגוש
אותו בלי הגנות חזקות, ולעמוד בכך. באותה הצורה שאין שד שיוכל
לפגוש מלאך ולעמוד בכך.
אם מלאך ושד יפגשו יהיה זה כאילו הם מעולם לא היו קיימים.
מסיבה זו, אסר האדון הגדול, על כל פגישה בין מלאך לשד, וביטל
כל דרך שבא הם היו יכולים להיפגש.הייתה גם סיבה שניה:  אפילו
למלאכים יש דעות משלהם. האדון לא רצה שטוהרת מלאכיו תינזק.

פול
אקסטאזה מלאה אותו. עוד מספר דקות, והוא יקבל את כוחותיו
המובטחים לו.
הוא כבר החל לחוש במין זמזום מסביבו, ואיתו גברה גם האקסטאזה.
הוא דאג מראש לכך שהוא יהיה לבדו בזמן הזה, שלא יהיו בעיות,
שאנשים לא ימותו ללא סיבה. או יותר נכון, שהחברים שלו ומשפחתו
לא יהרגו ללא סיבה. לא היה איכפת לו מהאחרים.
הזמזום גבר מרגע לרגע. עוד מעט והוא יהיה בעל כוחות עצומים.
כוחות שלא נראו בעולם הזה מאז ימיו של אחיו הגדול.

הגיהינום פרץ לגן העדן.

לוציפר, נושא האור
השטן בהה באי אמון, כאשר ישר מולו, הוא ראה לפתע את האדון. הוא
הביט בתבהלה כאשר ראה שדים ומלאכים מתגשמים האחד ליד השני
והאחד בתוך השני, הוא טלטל את ראשו באי אמון, כאשר ראה את שדיו
נעלמים להם בצרחות אימים כאשר הם נגעו בטעות, במהלך כל הבלגאן,
באיזה מלאך מסכן, שנמוג לו בצרחות לא פחות חלושות. הוא ראה את
נופי הגיהינום עולים להם ומתגשמים להם בתוך גן העדן ואז נעלמים
בשריקות ובעשן סמיך. אך כל זה היה ברקע. מולו הוא ראה את
האדון, ורק את האדון. כל דבר אחר, הפך להיות מין שקט, כאשר הוא
קלט לפתע את מה שעשה.
השטן, לוציפר בעצמו פלט צרחה אשר זעזעה את יסודות החיים עצמם
ונפל על בירכיו. מסביב הכל רחש וגעש.
ואז היה שקט.

פול
פול ידע שמשהו מוזר קרה. זה לא מה שהיה אמור לקרות. אבא הבטיח
לו. זה לא משנה אם הוא עצמו היה עומד בהבטחותיו, אבא לא היה
לוקח לו את הכוחות. הוא לא יכול היה לדעת. פול לא סיפר דבר
לאיש.
אבל משהו כן קרה. וזה לא היה מה שאמור היה להיות. כאב מילא את
גופו ואת נשמתו, אורות צהובים נצנצו מול עיניו, השמש עצמה
הזדעזעה ונראתה כאילו היא עומדת להתפוצץ.
ואז הוא שמע את הצריחה של אביו, של לוציפר, והוא הבין.הקרע
שבגן העדן, הוא גם הקרע שבגיהינום.
שניה אחר כך פול כבר לא היה.

האדון
הוא הביט בלוציפר, כורע מולו על בירכיו. הוא ראה את הסבל
שמסביבו. הוא לא הניד עפעף.
בסופו של דבר, נשארו רק הוא ולוציפר בתוך התוהו ובוהו שהיה פעם
גן עדן וגיהינום. הכל רחש, קצף, הסתובב במהירות מסחררת. לא היה
כל סדר בדברים ורק הוא ולוציפר נשארו כעדות למה שהיה פעם.
ואז, הוא דיבר.
ובמילה חזר גן העדן למקומו. יפיפה כתמיד.
ובמילה חזר הגיהינום למקומו. עם כל זוועותיו.
ובמילה נעלם לוציפר. ולעולם לא חזר שוב.