הרגישה כאילו כל גלי הכאב מתנפצים על גבי גופה הערום.
מלאה שריטות,נשרטה כאשר ניסתה לעלות על הסלעים שניצמדו אל
הים.
היא הביטה על השקיעה,לא היה שם אף אחד מלבדה.
היא הרגישה כיאילו נקרעת מבפנים,רק הגלים הבינו אותה,הם חשו את
יסורייה,הם חשו את הלבטים שלה,את הזעקות שלה,את הבכי הפנימי.
היא ברחה,היא ברחה מהאנשים,היא ברחה מהרעשים שרדפו אחריה.
מהגברים שהשתמשו בגופה השדוף,כל שערה היה מבולגן,חולצתה
נקרעה,היה לה חם,היא נשרפה מבפנים,היא לא יכלה לשמור את
זעקותיה מבפנים.
היא צרחה, צרחה אל הגלים, אשר בשלבים אלו כבר ליטפו את רגליה,
היא צרחה אל השמש אשר לא שמרה אליה,היא צרחה על הגבר אשר
אהבה,על האשה אשר שמרה,על הכלב שהסתכל על הכל בעיינים חסרות
אונים.
היא הציתה סיגריה מהתיק המלוכלך אשר בו היא שמה את חולצתה
הקרועה.
והנה יושבת על הסלעים,כולה מטונפת,ערומה לכל,מלאכית מלאת
שנאה.
היא הסתכלה על השמיים,אל האלוהים  שעליו תמיד כל כך
סמכה,מסתכלת,צוחקת קצת,צוחקת מתוך ייאוש.
היא מבינה שהוא לא שם,לפחות לא בשבילה.
היא החזיקה בשתי אצבעותיה את הסיגריה,והסתכלה בה במבט
משועשע,כבר לא היה בה כוח,כל כך סמכה על כולם,אהבה,בסוף מצאה
את עצמה זרוקה בתוך ערמת זבל,היא כבר לא יכלה לצאת למעגל אליו
הגבר שלה הכניס אותה.
אז מה שנשאר לה לעשות,זה לתפוס טרמפ אם נהג משאית אשר הסכים
להסיעה רק אם תלטף את איבר מינו.
היא זעקה שוב,עכשיו כבר השמש נטשה אותה והחלה לה להעלם,ונשארו
רק חלקיקי אור מעטים.
היא חשה הקלה,השמש הפסיקה לה לעשות טוב כבר ממזמן.
היא כיבתה את הסיגריה,היא כבר לא יכלה לבכות,או לחשוב
בבהירות.
המים החלו לקרר את רגליה,היא קפצה מסלעים למים רדודים,ואז גופה
החל להתקדם צעד אחר צעד למים העמוקים,היא עשתה צעד אחר צעד אל
האושר,היא חייכה אל הגלים המלטפים,עוטפים את גופה באהבה,היא
מזמן לא חשה כה ליטוף אוהב,חשבה לעצמה.
היא הסתכלה על רגליה אשר התנתקו מהקרקע,עיניה כבר החלו לראות
את האור,החוסר נשימה עשתה לה רק טוב,היא רצתה את זה,היא לא
רצתה שישארו לה עקבות.
רק התיק עם החולצה הקרועה ומספר סיגריות חיכו לה בתקווה על
הסלעים.