תומר
אני הכי מפחדת
שיום אחד אתעורר ולא תהיה פה יותר
ואני לא אספיק להגיד לך
כמה אני אוהבת...
רק לפני שנה ישבנו ביחד בטקס יום הזיכרון, מחובקים ,בוכיים.
וידעת כמה קשה לי , וידעת לאמץ אותי אלייך כשצריך וידעת לשחרר
ולתת לי לבכות ... עם עצמי.
ובכיתי בלי סיבה, כי נכון ,נהרגו אנשים שהכרתי אבל כאן קרוב זה
אף פעם לא היה.
והנה באירוניה מחליאה תוך שנה כבר יש לי סיבה...ועכשיו אני
יושבת בטקס , בודדה, צמרמורת בכל הגוף , הבכי חונק, ההורים שלך
לידי, הזיעה בידיים
ורק בקשה אחת בלב, אולי כשיקראו את שמך, בפעם הראשונה ברשימות
הנופלים, תקשיב לי מלמעלה
כדי שאני אגיד לך שאני אוהבת , אוהבת המון,כי לא הספקתי להגיד
לך...כשיום אחד התעוררתי וכבר לא היית שם. |
