מתישהו, באיזה יקום מקביל שרק בטלוויזיה גילו איך להגיע אליו,
אנחנו נפגשנו. את קטנה, נמוכה כזאת וקומפקטית, עם שיער חום
מדובלל. היית רוצה לשים עליו כובע, אבל שתינו מסכימות שכובעים
נראים עליך עוד יותר נורא.
נורא כיף לנו ביחד. כבר הרבה זמן לא היה לי כל כך טוב עם בן
אדם, כל כך הרבה זמן שזה כבר נעשה מדכא לחשוב על זה. מזמן
החלטתי שהדבר הכי חשוב בחברות זה לא מה שאתם עושים ביחד, אלא
מה שאתם לא עושים ביחד. חברה אמיתית, זו חברה שאת מסוגלת לשתוק
איתה. פשוט לשבת ביחד, לבהות בטלוויזיה, להשמין את עצמכן -
ולשתוק.
אין לנו הרבה זמן לשתוק, אנחנו יותר מדי עסוקות. אנחנו הולכות
לחנויות בגדי רייב ומנסות את הדברים (בגדים? פיסות פלסטיק?)
הכי מצחיקים. אנחנו נשפכות מצחוק מול סרטי אימה בטלוויזיה, כבר
מזמן לא מחפשות "סרט טוב" לראות. אנחנו הולכות לפאבים ושותות
עד גבול ההקאה ואז נשכבות על הכביש כי פשוט אין משהו יותר טוב
לעשות. אנחנו עושות קניות בשלוש בבוקר כי פתאום נזכרנו שאין
אוכל. וכשאת מנסה לבשל את האריזות הקפואות שקנינו בכסף הזה
שאני מתישהו (אני מקווה) אחזיר לך, אני עומדת בצד, שעונה על
הקיר, ובא לי כל כך לחבק אותך רק כדי שלא תתפוגגי לי פתאום.
לפעמים אני חושבת שלך בא לעשות את אותו הדבר. אני רואה אותך
לפעמים מסתכלת עליי, ובא לי לצעוק לך: "אני לא הולכת לשום
מקום! הנה אני!" + נפנוף היסטרי בידיים, אבל אף פעם לא עשיתי
את זה.
אני תוהה אם את יודעת לבד.
לפעמים יש דברים שאני לא יודעת איך להסביר לך. כמו העצב
כשאנחנו נפרדות, כמו הגעגוע הזה שצף כל פעם שאני חושבת עליך.
הייתי רוצה לשים אותך בקופסא ולשמור עליך לנצח על המדף הגבוה
בחדר שלי. והייתי רוצה שכל פעם שאני אפתח את המכסה את תצוצי
משם, שמחה ורעננה. אני יודעת שזה אנוכי נורא.
אני לא יודעת למה אנחנו צריכים אנשים, ולמה אנחנו נשארים עם
אנשים. אולי כי האדם הוא יצור להקתי. אולי כי סבל אוהב חברה.
אולי כי ככה. אבל אני יודעת שאני צריכה אותך.

אולי תבואי כבר?