יונתן הקטן היה באמת קטן מאוד.
הרבה יותר קטן משמספרים לכם,
ילדים וילדות.
הוא היה הילד הכי קטן בכיתה
וכנראה שגם נשאר כזה אחרי שכל הילדים גדלו והתחילו לחיות.
יונתן הקטן באמת היה קטן מאוד.

יונתן הקטן היה הרבה יותר קטן משידענו
הרבה יותר קטן משהוא העז לספר.
והיום הוא כבר בן חמישים,
ועדיין מטפס על עצים שלא שלו.
יש לו ילדים גדולים
אולי גדולים מדי
הוא גר לבד בדירת שני חדרים
וכותב שירים.

יונתן הקטן יודע שהוא קטן כל כך
אבל הוא לא אוהב שמזכירים לו את זה.
כל מיני אנשים מתדפקים על דלתו ומבקשים
"היי, יונתן, תתבגר כבר,
אי אפשר להישאר קטן לנצח".
הוא ממשיך לשבת בכורסא שלו עם נייר ועט
וחושב לעצמו מה כל הילדים היו אומרים
לו ידעו שיונתן הקטן, גיבור ילדותם
כותב שירים.

אבל מה שיונתן הקטן לא יודע,
זה שכל הילדים גדלו
והם עסוקים עכשיו בחיים שלהם עצמם.
ולא מעניין אותם
שיונתן הקטן
עדיין קטן, למרות הכל.

אולי אם הוא היה יודע הוא היה מצליח לחיות קצת.

(ותגובת הנושא המרכזי בשיר:
גברת משוררת,
תעזבי אותי בשקט עם השטויות
יונתן הקטן הייתי,
יונתן הקטן אשאר.
ודרך אגב, העץ ההוא שדיברת עליו
הוא כן שלנו והוא עומד כאן בחצר.)