[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גילי לוי
/
כוחו של הרגל

שלום, טוב שבאת! היכנס, רוצה אולי חלב? קצת לחם? חמאה?
אני סיסרא ואני בן 25. אני סובל מבעיה קטנה. אפילו קטנטונת.
אני לא מסוגל לקבל תשובה שלילית. אני פשוט משתגע. פעם אחת,
למשל, פגשתי בחורה בבאר בת"א והזמנתי אותה אליי הביתה.
היא צחקה לי בפנים ואמרה לי שעם מכוער כמוני היא בחיים לא
תשכב, אלא אם כן היא רוצה שהצאצאים שלה יראו כמו משהו שיצא
מתקופת  האבן. יצאתי החוצה וישבתי במכונית. כשראיתי אותה
יוצאת, הוצאתי את האקדח מתא הכפפות, בזבזתי עליה מחסנית שלמה
ונסעתי הביתה. לבד, אבל מרוצה.
הייתה שרה שערפתי לה את הראש אחרי שניסיתי להתחיל איתה
בסופרמרקט, ואת בת שבע, ששרפתי את הגופה שלה אחרי שנתנה לי
סטירה כשאמרתי לה שאני אוהב אותה ורוצה לחיות איתה לנצח.
אז מה אם פגשתי אותה רק 5 דקות קודם לכן?!?
ניסיתי ללכת לפסיכולוגית, אבל כשהצעתי לה הרפתקה ארוטית
בשירותים של הקליניקה, היא הגיבה בשלילה מוחצת ואמרה שכל מה
שפסיכי מחוצ'קן כמוני צריך זה שיזרקו עליו בוטנים.
אז חנקתי אותה עם הכרית ורצתי החוצה.
אמא שלי, דבורה, חושבת שהיא איזו נביאה והיא תמיד אומרת לי,
שלמרות שנולדתי בטעות, היא אוהבת אותי והיא בטוחה שיש דג אחד
בים שכן יתאים לקרפיון כמוני.
בקיצור, לפני חודשיים הייתי בטיול, בסיני. אני נוסע לשם מדי
פעם, לנקות את הראש. אני מוציא את החרב הסמוראית שלי מתא
המטען, ועומד שם באמצע המדבר, ומדמיין שאני רוצח צבא שלם של
יהודים זועמים. בעצמי! אני לבד!
היה כבר חשוך, ובערך בשמונה בערב הבחנתי פתאום באמצע המדבר,
באוהל. התקרבתי וביקשתי להיכנס. היה קר בחוץ ולא הכנסתי כלום
לפה מאז  הארוחה בים שישי אצל דבורה.
אני מסוגל לבלוע טונות מהגפילטע פיש שלה. זה הדבר היחיד שהיא
עושה טוב. אפילו מצויין.
בתוך האוהל ישבה בחורה יפהפיה, בערך בת 20, שהזמינה אותי
פנימה. התיישבתי מולה, והיא האכילה אותי ודאגה לי לבגדים חמים.
סוף סוף הרגשתי כמו מלך. זה היה כל כך טוב, כמעט ובכיתי.
מפטפוט לפטפוט, הגענו אל בין הסדינים. היא הייתה כל כך עדינה
והגוף שלה היה חלק וצעיר.
כשקמתי בבוקר וקרני השמש הראשונות חדרו מבעד ליריעות האוהל,
הבחנתי איך הצהוב של השמש מתערבב עם האדום שנזל מרקותיה.
התקרבתי אליה ושלפתי את היתד מראשה. היא שרעה שם, בבריכה של
דם,
יפה יותר מוונוס.
לחשתי באוזנה:"את מבינה ,יעלי, בסופו של דבר, כל הנשים זה אותו
חרא..."
נשקתי לה על מצחה האדמדם, עטפתי אותה בסדין וזרקתי אותה לתא
המטען.
עד היום היא תלויה לי בחדר, על התקרה, כדי שכל פעם כשאני הולך
לישון, התמונה האחרונה שתלך איתי לחלום תהיה שלה, ממוסמרת,
מצממררת בדיוק כמו ביום שפגשתי אותה...
בסוף דבורה צדקה. באמת מצאתי את החצי השני שלי. המכסה של הסיר
וכל השטויות האלה.
רק השכנים מתלוננים מדי פעם על הריח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש אנשים שלא
אוהבים ביאליק
-
זה לגיטימי.

מוגש בעילום שם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/99 18:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גילי לוי

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה