עם יד אחת על שפופרת הטלפון והשניה מרעידה בדל סיגריה כמעט
כבוי, ישבתי שם.
היה שקט. יכולתי לשמוע את הלב שלי, מטייל ונתקל בקירות גופי,
כאילו מנסה למצוא פרצה בחומה הגבוהה.
לא אתן לו. לפחות לא עכשיו. אני צריך אותו בשביל...
בשביל מה, בעצם?
אתה יודע, מה? לך! צא החוצה ואל תחזור!
מי יקנה לב משומש מסוג ב' עם שברים עדינים בפינות?
והוא הלך. לא היה איכפת לי. וממילא, הוא עשה לי רק צרות.
אחרי שעה או יומיים צילצל הטלפון. זה היה הוא.
אמר שמצא לו בית חדש, אצלה. איך ידעתי שזה מה שיקרה...
הוא אמר שנחמד לו שם, ויש המון לבבות כמוהו, אי שם בתוכה. הם
משחקים שש-בש ושותים בירות כל היום.
שאלתי אותו אם הוא מתגעגע. הוא אמר שהוא לא, למרות שהוא היה
קצת שיכור.
"יש! מרס!", הוא צעק.
"מה אמרת?"
"לא דיברתי אליך , לוזר".
ניתקתי לו בפנים. בוגד.
היד עדיין היתה על השפופרת, כאילו מסרבת להאמין, בתקווה שיש
עוד מה.