"השרת אינו יכול להתחבר..." מילים ספורות אלה יכולות לגרום
לילדה מלאת הורמונים לאבד עשתונות וכמעט להרוג את עצמה, אבל
לא, היא תחזיק מעמד כדי לדבר עם אהובה (שאינו יודע זאת עוד)
שמחכה בצד השני של צג הicq להודעה הבאה ממנה שכנראה לא תגיע
בגלל מחשב מטומטם, או יותר נכון אינטרנט מטומטם שלא מסוגל
"להזיז" את עצמו ולהתחבר שנית. "איזה עצבים!!" היא רוטנת, שיער
שחור פחם גולש, עיניים ירוקות בהירות אף כפתור שכולם מטורפים
עליו ושפתי דובדבן שרק מחכות לנשיקה ממנו, הנסיך על הסוס הלבן
לפחות לחמש דקות הבאות שיעברו מהר מאוד בעודה מנסה שוב ושוב
להתחבר. השעה כבר 12:22 בלילה המחשב עדיין לא מסכים להתחבר
ודמעות כבר נקוות בעיניה, היא מצפה בעצב לנורא מכל-המחשב לא
יצליח להתחבר. המוזיקה בחדר מתנגנת בקול לא יותר מדי חזק כדי
שלא יעיר את ההורים. שיר שהיא דווקא די אוהבת, גלגל"צ, הו
גלגל"צ התחנה האהובה עליה. יום שבת, הרגע היה הפיגוע באלנבי
ובכלל המצב די מחורבן בארץ הזאת והיא, בעולם שלה "הוא ירצה
אותי? הוא לא ירצה אותי!" והיא יודעת שהיא בגיל מאוד מטומטם
אבל ידיעה זאת לא מונעת ממנה לנסות כמה שיותר למלא אחר הדחפים
שלה. השעה 12:33, עוד ניסיון נכשל, המצב כבר נראה ממש אבוד. מה
יהיה עליה? היא חושבת, "אני בטח אשאר רווקה לנצח" היא חושבת
לעצמה ושולחת הודעה לחברתה שלא מזמן היא התחילה לחשוב שהחברה
הזאת, החברה הכי טובה שלה היא בעצם לא כזאת טובה והיא אפילו לא
יודעת למה...אולי זה בגלל התחרות שיש בניהן על כל דבר שאי פעם
נברא ואולי זאת סתם תקופת משבר שכזאת. השעה 12:41, כמובן
שניסיונה החדש שדווקא היה מלא בתקוות חדשות ורעננות  נכשל- אלא
מה? והדמעות מתחילות לטפטף מהעיניים אל הלחיים ומשם אל האף
ומשם אל הפה והיא מרגישה את המליחות על שפתיה. ולאט לאט זרם
הדמעות גובר והיא יודעת טוב מאוד שזאת לא סיבה לבכות והיא
יודעת גם טוב מאוד שזאת לא הסיבה היחידה. הדקות חולפות והדמעות
ממשיכות, את הסיבות הנוספות לבכיה היא לא מצליחה להבין ופתאום
הצפצוף החלש שמודיע על הודעה חדשה בוקע
מתוך הפלאפון  "את בבית?" כתוב על המסך הקטן. "כן..." היא
שולחת אל חברתה שבטח מבלה את זמנה בנעימים עם החבר החדש שלה
רון. ומשום מה המחשבה על רון ועל שירי עכשיו ביחד מצניחה עוד
ועוד דמעות על המקלדת, וזה לא שהיא לא פרגנה את המאורע המאושר
הזה לשירי, וברור שהיא רצתה שיהיה לה טוב. אבל היא רצתה שגם לה
יהיה קצת טוב, טוב בצורה מינימאלית.
ועוד הודעה שמבשרת על המשך תום החברות הזאת עם שירי:
"טוב...אני יכולה לדבר אתך אח"כ?".
והיה לה ברור שזאת תהיה התשובה המכאיבה של חברתה, זה לא היה
מפתיע והיא אפילו לא הפעילה את אצבעותיה הדקות כדי להחזיר
הודעה. וככה, לא כ"כ מאוחר בלילה היא נוטשת את המחשב הכפוי
טובה לטובת הכרית שהיא תספוג את דמעותיה במקום המקלדת.