אוטובוס. לא הכי חדיש, אבל סביר. אני שונאת שדופקים על משענות
המושבים, כי אז יוצא המון אבק, וזה מחניק את האוויר, ומזהם את
הפנים. אבל עכשו אף-אחד לא דופק על המשענות.
לילה. ישנים.
או סתם מביטים בחלון. מדברים.
הלוואי שהנסיעה הזו לא תגמר לעולם.
אורות חולפים במהירות, פנסים שהופכים לכוכבי שביט. נוף כהה,
מרוחק. קו המיתאר של ההרים הוא נוגה אדמדם. בטח מאחוריהם ישנם
אורות. חבויה לה עיר.
כדי שדבר לא יסתיים לעולם צריך למות באמצע. למות, ואז להעצר.
להשאר לנצח באותה הנקודה שסיימת. ולא רוצה למות.

אבל באוטובוס אין בכלל ממה לחשוש, ולא חושבת על מוות.
ולא חושבת על משמעויות עליונות-נסתרות-מהותיות, המכסיפות
כלבנה, באורה הקר, על כל עצם קיום יישותנו בעולם שמתחת לשמש.
חושבת רק על עיניים כחולות. זה נחמד לחשוב על עיניים כחולות
מחייכות. זה גורם גם לך לחייך.
כי זה חופש, וזה ים, וזו אהבה ותקווה ושלום. וזו שלווה.
ובנוסף, מחייכות, וזה אושר.
כל האפשרויות שמחכות לי מחר בבוקר, ובבוקר שלאחריו ושאחריו...
ואפילו בגיל שבעים, עיניים כחולות תמיד נשארות כחולות.
במידה ואלוקים יחליט שאני נשארת, כמובן.