פרולוג:
חשכה, קול טיפטוף, כשהיא התפתלה בתוך האמבטיה המפוארת.
גופה החיוור התעטף במים חמימים, ברכיה לבנות וחשופות. שפתיה
האדומות כיין בורגונדי התעצבו לכדי חיוך מפתה. ומעל פני המים,
הביאה עימה רוח קרירה את צלילי הרקוויאם של ורדי. על אף
צלילותם, המים עיוותו את גופה, אך הוא היה יפהפה גם כך. מבעד
למים הצלולים ניתן היה לראות את הצלקות שעיטרו את גופה.
תקופות רבות של בדידות הביאו אותה למצבים קיצוניים, אך היא
עדיין כאן. מחכה לו שישוב. ולעיתים זה נראה כמו חיי נצח. היא
לגמה עוד מן כוס היין האיטלקי והניחה אותה בעדינות על השיש
שלצידה. אדמומיות זרמה כערפל סמיך ונמהלה במים החמים, אך עקב
החשכה והאור הרך המגיע ממספר כה מועט של נרות --
הדם נראה שחור.
ג'ולייט. עורה החיוור חש כמיהה ניצחית למגעו הקר.
יופיה היה מסתורי ואניגמטי. שערה השחור זרם כיצור אורגני
המתפתל בנבכי האינות. בעוד היא מביטה בעצמה, בדמותה ובצלמה,
עיניה האפורות שיקפו מבע ריקני ואבוד.
הוא הביט בה דרך התמונה, כפי שהביט בה שוב ושוב מדי יום שעבר
דרך משקפיו חסרות המסגרת; קוצר ראייתו נוצר עקב קריאת ספרים
מרובים מאז ילדותו ובמשך חייו; כך לפחות ניסה להאמין בכדי
להסביר את הפגם. הוא הביט בג'ולייט שמבעד לתמונה, רגליה
המצולקות ממשיכות להשתכשך באמבט. חיות עצומה זרמה ממנה והיא
המשיכה במעשיה כאילו לא ידעה שהיא נמצאת בתמונה, שהיא נמצאת
באחזקתו; שהיא שלו. אך עם כל הכאב ששידרה מעבר לתמונה, הוא חש
כלפיה את הכמיהה. להיות איתה. הוא כל-כך רצה בכך. דירתו הייתה
חשוכה, וכשחשב על ג'ולייט, הוא הרגיש באפלה עוד יותר.
בחוץ ירד הגשם, כתמיד.
השמיים זרועי הפורענות נראו כמתוך ציורו של ואן-גוך. הירח בער
באורו הלבן, הרחוב היה כמעט נטוש. היא חיכתה לו, כבולה למיטה
באזיקי מתכת חלודים. פרקי ידיה ורגליה כבר פצועים וחתוכים.
עברו כמה ימים מאז שהוא היה כאן. כשהופיע בדלת, חייכה ג'ולייט
את חיוכה המפתה ולחשה לו: "נו, אתה מתכוון לזיין אותי או מה?"
היא הביטה בו במבט שחש כתוכחה. היא נראתה כל-כך חסרת אונים,
כבולה כך. עיניה האפורות חודרות לתוך מחשבותיו ורגשותיו
הפרטיים. "אתה יודע מה אני באמת רוצה...", קולה זרם על גבי
מיתרי הזמן הנצחיים. ואז הוא ראה שהאדם שאליו היא מדברת אינו
הוא עצמו, אלא אדם אחר, דומה לו. האדם התקרב אלייה והחזיק בידו
סכין. היא חייכה למראהו. הוא הניח את הסכין על עורה. ג'ולייט
נאנחה מהמגע, וכשלחץ עמוק יותר, קולה גבר. היא הביטה בדם השחור
הפורץ החוצה.
הוא התעורר לגלות שתמונתה של ג'ולייט באמבט עדיין מונחת לפניו.
פרטי החלום עוד עלו בזכרונותיו, ג'ולייט קשורה למיטה באזיקי
מתכת חלודים. חסרת אונים. הדם פורץ החוצה. המעשה לא היה
בשליטתו, אלא בשליטת מישהו אחר...
אך הוא נזקק לשליטה בה, הוא רצה אותה לעצמו.
מחר הוא יגלה את כל מה שנזקק לדעת.
פרק 1:
הבוקר הפציע, אך האור בקושי נראה מבעד לעננים הקודרים.
הוא התלבש והתארגן במהירות, בערה בו מוטיבציה עצומה.
הרכבת התחתית עצרה במקום אליו חפץ להגיע והוא טיפס בזריזות
במדרגות לכיוון היציאה לרחוב. הוא קרא במגזין האומנות על כך
שבין משתתפי התערוכה במוזיאון נמצא האומן הספציפי שאותו חיפש.
התערוכה הכילה תמונות; ציורים וצילומים בגוון קודר ואפל, מה
שנקרא, אמנות אפלה, נושא בו התעניין מאז ומתמיד. כשנכנס פנימה,
הוא ניגש אל אישה שנשאה על חולצתה תג של עובדת המוזיאון וחיכה
כמה רגעים, מאחר והיא הייתה בשיחה עם כמה תיירים. אך בערה בו
התשוקה לדעת ולגלות. הוא הסיט את משקלו מרגל לרגל ואף שקל
להפריע באמצע שיחתה איתם, אך הוא עצר בעד עצמו. להיות תחת
שליטה. אחרי רגע שנראה כבלתי נתפס באריכותו, היא התפנתה
מהאנשים הטורדניים והוא שאל:
"את יכולה בבקשה לומר לי היכן העבודות של פטריק מקליין
נמצאות?" היא חייכה ואמרה: "אוו, פטריק מקליין... כן... אממ,
זה קצת מסובך אז... תעבור את שלושת החדרים בכיוון הזה," היא
הצביעה, "בחדר השלישי יש בצד שמאל מסדרון שמוביל לאולם בו
נמצאות היצירות הקצת יותר... מטרידות. מצד שמאל שוב, יש חדר
שהכניסה אליו היא דרך וילון כחלחל, שם תמצא את מה שאתה מחפש".
הוא הודה לה והתחיל ללכת לכיוון. הוא רצה לרוץ לשם, אבל זה
כמובן היה יוצר תשומת-לב מיותרת אותה לא רצה להשיג, ואולי אף
בעיות עם האבטחה. אז הוא הלך מהר, חולף על פני תמונות
פסאודו-ארוטיות, צילומים של בניינים נטושים ספוגי ערפל;
חלונותיהם שבורים והטפטים שבתוכם מתקלפים, ציורי פנטזיה אפלים
שמושפעים מאומנים כדוגמת לואיס רויו ודוריאן קליבנגר. ואז ראה
את המסדרון בצד השמאלי. לידו היה שלט אזהרה האוסר על ילדים
ואנשים שרגישים לאמנות שכזאת מלהיכנס. הוא פסע פנימה. המסדרון
היה חשוך, אך משני צדדיו, לאורך כל דרכו; פוזרו נרות. החלונות
כמעט נטולי האור יצרו גוון כחלחל וקודר. הוא יכל לשמוע את הגשם
נוקש בחלונות והוא התרגש לקראת המקום אליו יגיע; אל יצירותיו
של האומן שצילם את ג'ולייט. המסדרון התפתל והוביל אותו לאולם
החשוך, מואר במספיק נרות כדי שיתאפשר מבט ביצירות, אך החושך
כמובן שינה את התפיסה החושית ושיווה לציורים ולתמונות מראה
מסתורי ואף מפלצתי. כאן התחילה האומנות האמיתית.
הוא חלף על פני ציורים של מארק ריידן שנטה לייצר פדופיליות
מטרידה ביצירותיו. הוא חלף על פני צילומים דמויי סנאף, שאיש לא
ידע אם הם אותנטים או מבוימים, או שמא פחד לשאול. וכמובן,
ציוריו של גייגר, שתמיד היה בהם את הכוח להטריד ולהדהים. ואז
מולו נגלה החדר עם הוילון הכחלחל.
נשימה עמוקה לפני הכניסה פנימה, הוא נכנס. מבט קצרצר והוא זיהה
מבין התמונות את ציוריו המטרידים ועוכרי השלווה של ריצ'ארד
אפטון פיקמן, שאיש לא תיאר לעצמו עד כמה אמיתיים הם באמת.
ציורים כגון "שדי הקבר סועדים", ואולי גם הרישום "תאונה ברכבת
התחתית", בה ניתן היה לראות יצורים נתעבים המטפסים מכוכי קבר
נסתרים דרך סדקים בקרקעית התחנה וכיצד הם תוקפים את האנשים שעל
הרציף. הכל נראה כה אמיתי. איש מעולם לא עמד על תעלומת ציוריו
של פיקמן, לפחות לא ידוע על אדם שכזה. בין הציורים הוא ראה
מפלצות מחרידות דמויי קת'ולהו דמוי התמנון עם שוטוניו הרבים,
כנפיים אימתניות על גבו וטפריו העצומים. אך לא עבור ציוריו של
פיקמן הגיע, אותם כבר ראה די והותר. הוא רצה לראות את תצלומיו
של מקליין. והנה הם היו, שעוות הנרות המשיכה לזלוג בעוד הנרות
עצמם העניקו עוד פרשנות לתאורה האפלולית. רובם היו צילומים
סאדיסטים מעורבים במאזוכיזם שהיו דיי קשים לעיכול. פציעה עצמית
מעולם לא נראתה מצמררת יותר כפי שהוצגה כאן. ואז הוא זיהה את
התצלום, אותו אחד שהוא רכש את עותקו לפני כמה זמן. זאת הייתה
הנערה היפהפיה באמבט. ובתחתית התמונה היה חרוט באותיות
מתכתיות: ג'ולייט.
רגליה וזרועותיה היו מצולקות, והאמבטיה המפוארת בה התרחצה
כביכול הייתה אמבט מלא בדם. אך הוא הופתע ביותר כשראה את
התמונה שלידה. זאת הייתה תמונתה של ג'ולייט, קשורה למיטה
באזיקים, ובצד התמונה היה ניתן לראות את גבה של דמות חשוכה,
אוחזת בסכין חדה ביותר. מתחת לתמונה הייתה פיסת מתכת ועלייה
חרוט שמו ומספר הטלפון של מקליין. הוא העתיק אותו ושב להסתכל
בתדהמה בתמונתה של ג'ולייט הכבולה.
קולו של פטריק מקליין היה נעים ומרגיע, כקולו של שדרן רדיו
רהוט. לאחר הבעת עניין בעבודותיו, הם קבעו להיפגש. המסעדה
שמקליין הציע להיפגש בה הייתה במקום יחסית נטוש, אך הוא לבסוף
מצא אותו במפה. ועכשיו נותר רק להגיע למחוז חפצו בעזרתה של
הרכבת התחתית. כשירד מהרכבת ועלה לכיוון הרחוב, הוא גילה עד
כמה מזוהם ומטונף המקום. זה לא אחד מבין המקומות בהם היה
מסתובב בדרך-כלל. לאחר שוטטות של מספר דקות, הוא איתר את
המסעדה ונכנס פנימה. מי מהם הוא מקליין? תהה לעצמו בסתר. אך
לא היו הרבה אנשים במקום נטוש שכזה. היה אדם אחד שישב לבדו
באחד השולחנות. הוא ניגש אליו. "מר מקליין?" מקליין חייך ואמר:
"פטריק, או פאט, אם תעדיף. תמיד נעים לי לפגוש אנשים שנהנים
מעבודותיי. זה המקרה גם כאן, אני תוהה?" "כן, כמובן", הוא ענה
לו.
מקליין היה לבוש בג'קט כחול מרופד מבפנים. שיערו החום היה ארוך
ונאה על כתפיו. פטריק החווה בידו, "שב בבקשה", וחייך בנעימות.
הם הזמינו קפה.
"אז, איך אני יכול לספק את תאבונך האינטלקטואלי?" שאל מקליין
בחביבות. הוא נראה כאדם מאוד נעים הליכות. איך אדם שכזה מסוגל
ליצור אומנות כה כואבת? וודאי שהוא דמות פתולוגית שכזאת. קודם
עליי לשאול אותו את מה שבאתי בשבילו, זה העיקר. "אני מאוד
מתעניין בעבודותיך, אך למעשה רציתי לשאול אודות דמות מאוד
ספציפית שצילמת".
פטריק השיב, "ומי היא אותה דמות מסתורית ששבתה את ליבך כך?"
"הדמות באמבט, וגם זאת שקשורה למיטה באזיקים, ג'ולייט".
"הו... ג'ולייט...".
לפתע, כשביטא את שמה, התעוותו פניו וקיבלו גוון מפלצתי ולגמרי
לא-אנושי. עיניו ברקו באדום. הוא חייך ושיניו נראו חדות
ונוראיות. כל תווי פניו כאילו השתנו והתעוותו לחלוטין בין רגע.
וכפי שהגיע הרגע הנוראי הזה, כך גם הוא נעלם, ופטריק מקליין שב
להיראות כאדם מן השורה. "ובכן, היא... איך לנסח זאת...
בעייתית", הוא חייך שוב את החיוך הנעים שלו, כאילו שלא היה שום
זכר למה שקרה כמה שניות קודם. מה זה היה לכל הרוחות והשדים?!
מה לעזאזל?
הוא הביט בשיניו הלבנות, הרגילות ללא כל עיוות, של פטריק, ותהה
על פשר הדבר. "למה השתתקת כך? חשבתי שרצית לדעת פרטים על הדמות
שעוררה בך דבר זה או אחר".
הוא התעורר מחלומו בהקיץ, "לא לא, כלומר כן, רציתי לדעת...
פרטים, כן... על ג'ולייט".
"אוקיי, אז... ג'ולייט הייתה מעין מתמחה אצלי. היא הייתה
סטודנטית לאומנות באוניברסיטה, וכשסיימה את לימודיה היא הגיעה
אליי כדי להתמחות גם בצילום וגם כמודל לצילומים; היא האמינה
שכך היא תפיק הרבה יותר עבור עצמה. היא מאוד התעניינה באמנות
אפלה, בסאדיזם ומאזוכיזם, ברמות שטרם יכולתי להבין לגמרי,
לפחות לא בשלב הראשוני שהיה בהתחלה. היא שימשה מודל לכמה
תמונות שצילמתי, וברובם היא הציעה את הרעיון, וביימה את הסצנה
עבור הצילום. אך היא לא ביקשה כל קרדיט על כך. עכשיו, יש משהו
שעליך להבין. ג'ולייט הייתה חולה בנפשה. בתחילה היא הצליחה דיי
טוב להסתיר את זה, אבל הטירוף שבה היה מופיע לעיתים, ואי-אפשר
היה להסתיר יותר את מה שדרש לצאת החוצה. לעיתים קרובות מאוד
היא הייתה מספרת לי שהיא חשה שרודפים אחריה, אבל טענה שהרודפים
לא היו אנושיים. היא פעם הגיעה אל הדירה שלי, נפחדת ברמות מאוד
גבוהות, מטורפות אפילו, וביקשה להישאר לישון בדירה כי פחדה
לחזור הביתה ואמרה דברים חסרי פשר. אבל למחרת, כששאלתי אותה
איך היא מרגישה, היא לא זכרה דבר מליל אמש. וכך היה בכל פעם,
אחרי שארוע שכזה התרחש. היא הייתה חוזרת עם סימנים על גופה,
חתכים שיטחיים ולפעמים אף עמוקים. אתה בוודאי תוהה למה אני
מספר לך את כל זה. ובכן, לפני שבועיים בערך, היא נעלמה. כן,
היא הייתה נעלמת לתקופות קצרות של כמה ימים מועטים, ואז חוזרת
כאילו לא קרה דבר והיא לא זכרה מה שקרה לה בתקופת העלמותה. אבל
עכשיו היא כבר שבועיים בחזקת נעדרת. מה שאני מנסה לומר לך הוא
שאתה מחפש אחרי משהו שהוא כבר אבוד מראש. הנערה פשוט מטורפת.
מי יודע במה היא מתעסקת אי-שם, ומה עובר במחשבותיה". הוא לגם
עוד מהקפה.
"אתה יכול אולי לעזור לי בכך שתאמר לי איפה היא הייתה
מסתובבת?"
"כמובן". פניו התעוותו בשנית, עיניו נעלמו והיו שם רק ארובות
העין האפלות והריקות, דמעות דם זלגו משם. פיו התעוות לכדי חיוך
מלגלג, חושף את שיניו החדות, ריר נזל בכמויות על סנטרו וממנו
על השולחן. קולו רעם וגעש ברחבי המסעדה, אך היה נראה כי איש לא
שם לב לכך מלבדו. "אתה יכול להתחיל לחפש במועדון
הסאדיזם-מאזוכיזם המכונה בפשטות 'סאד', באזור המסחרי הישן, ליד
תחנת הרכבת הישנה -"
אני חייב להתסלק מכאן.
הוא השאיר כסף על השולחן, קם במהירות ורץ משם בעוד פטריק, אם
היה זה פטריק, קורא אחריו בקול רם: "היי, לאן אתה הולך?"
ואחריו הידהד צחוק מרושע וחלול, מזדחל ומתפתל באימה.
פרק 2:
הרחוב היה נטוש וקודר, עיתונים ריחפו עם הרוח ממקום אחד
למישנהו.
מה לכל הרוחות קרה שם עם פטריק? ראיתי את זה באמת? אבל אף אחד
אחר לא ראה את זה... האם זה הופך את מה שקרה לפחות אמיתי? אני
ראיתי את זה, אני יודע שכן. אבל מה זה אומר על פטריק? ויותר
מזה, מה זה אומר עליי?
מרחוק הוא יכל לראות את המועדון ששכן במקום די מפוקפק. אותיות
כחולות מעוצבות כמנורות ניאון כבויות ציינו את שם המקום,
"סאד". על שמו עטור המוניטין של המרקיז דה-סאד?
ברחוב הנטוש המוביל למועדון שרר שקט מטריד.
המקום נראה סגור... הוא התקרב אל הדלת המאובקת. חלון הראווה
כוסה מבפנים בבד ארגמני, כמו הווילונות בבתי-הקולנוע. כשנשען
על הדלת כדי להיטיב ולראות את המקום, היא נפתחה פנימה. בפנים
היה האור עמום, אך הוא יכל לראות היטב את הכלובים שבדרך-כלל
היו תלויים על התקרה. כעת, הם היו מונחים על הרצפה, מחכים
שמישהו יעשה בהם שימוש ויכנס לתוכם, אז יהיה אפשר להעלותם
בחזרה למעלה. שברירים של זמן החלו להציף אותו, הוא יכל לראות
את המקום הומה אדם, אך כל זה נעלם כעבור רגע. הוא התקדם מעט
קדימה, בוחן את הקירות השחורים, ואז שוב השתנה הזמן והוא יכל
היה לראות אנשים רוקדים, לבושים בבגדי עור וחלקם לבושים
במינימליות, הקהל שאג לנוכח המוזיקה, טירוף המונים. ושוב חזר
הזמן לקדמותו. הוא התקרב אל עמדת הברמן שהייתה כעת ריקה
ומאובקת, טיפס על אחד הכיסאות והסתובב כדי להביט במקום השומם.
כעבור רגע המקום נדלק באורות קודרים, הכלובים התרוממו למעלה,
קורמים עור וגידים, ובתוכם רקדניות פרועות אשר אוחזות במוטות
הכלוב השחורים ומפגינות את גופם לקהל הרחב. את רחבי האולם
הציפו האנשים שחיכו זמן רב כדי להגיע לערב שכזה. לתת הזדמנות
לסטיות שלהם להתגשם. הוא מעולם לא היה במועדון שכזה וכעת,
כשראה את המוני האנשים, הרגיש פתאום בסדר עם העובדה שהוא נמצא
במועדון המכונה 'סאד', צופה באנשים מקיימים יחסי מין בפומבי,
פסיבים ואקטיבים, גבירות שאוחזות בשוט ואז מלקות את עבדיהן
ותהה איך תהיה ההרגשה. הוא הסתובב אל הבר, עתה מלא בבקבוקים,
הברמן, לבוש בבגדי עור עם אפוד אדום כהה, פנה אליו ואמר: "אתה
נראה לי כמו הטיפוס של בלאדי מרי, אני צודק?" הוא הנהן בראשו,
עדיין מנסה לעכל את החזיונות. "בלאדי מרי אחת אליך, מייד
אדוני". כעבור כמה רגעים, הקוקטייל היה מוכן.
הוא תהה מה פשר חלון הזמן הזה, וכיצד הוא נוצר. בעודו לוגם
מהקוקטייל, הוא הביט בדלפק ולידו ראה הזמנות לערב הספציפי הזה.
התאריך היה מלפני שבועיים. אז אני נמצא עכשיו שבועיים לפני
ההווה, היום שבו ג'ולייט תיעלם. מבט קל בברמן זימן את תשומת
ליבו אליו, והוא שאל, "השם ג'ולייט מוכר לך? בחורה חיוורת,
שיער שחור עד הכתפיים, עיניים אפורות?" הוא שלף את תמונתה של
ג'ולייט באמבטיה והראה אותה לברמן.
"הו, תמונה טובה שלה". הוא מיהר למשוך את התמונה מהברמן והחזיר
אותה לכיס. "אז זה אומר שאתה מכיר אותה?" הברמן חייך, "כמובן,
היא מסתובבת פה הרבה. למעשה, היא הייתה פה ממש לפני כמה רגעים,
הזמינה בלאדי מרי גם כן. בגלל זה שאלתי אותך לגבי הקוקטייל.
היא שאלה שאלות, אם ראיתי מישהו שהזמין את אותו הדבר, ושאל
שאלות עליה. ניחשתי נכון כנראה".
"מה היא אמרה או שאלה?"
"היא אמרה שיש מישהו שהיא מחפשת ושהיא יודעת שהוא מחפש אותה גם
כן, אבל אולי לא מהסיבות הנכונות. ושזה מאוד עקרוני שהיא תפגוש
אותו. היא שאלה אם ראיתי מישהו, לפי התיאור שלה, אותך. אז
ראיתי עכשיו".
"ולאן היא הלכה?" הוא היה נרגש. להיות כל-כך קרוב לג'ולייט, אך
באותו הזמן גם כל-כך רחוק. הברמן הצביע לכיוון אחד החדרים
במעלה המדרגות, "לשם", ואז הוא רכן קדימה ולחש לו באוזנו, "אבל
כדאי שתדע, היא בחורה די מתוסבכת, הצרות עוקבות אחריה ממקום
למקום, אל תגיד שלא הזהרתי".
הוא השאיר לו כסף וטיפ, הודה לו על המידע והיה כבר בחצי הדרך
במעלה המדרגות כשראה שרסיסים של זמן השתנו למקום הקודר והריקני
שהיה המועדון בהווה, חלפו על פניו כעלי שלכת אשר שטו עם זרימת
האוויר על פני השמיים הסגולים, ואז נמוגו וטווח הראייה שלו חזר
לתקופת הזמן אליה נקלע. מעלה המסדרון היה מוגן בשמשת זכוכית
שמנעה מהמוזיקה להגיע אליו. כאן המוזיקה הייתה יותר שקטה
והחדרים שימשו לאנשים שרצו מעט פרטיות למעשיהם. הוא התקדם לעבר
החדר. לפניו הייתה מעין גומחה בקיר שהיתה שם מטעמים
אריכטקטונים לא מובנים, ואז, לפני שהספיק לעבור על פני הגומחה,
היא יצאה מהחדר; ג'ולייט.
הוא בקושי הספיק להסתתר בצללים שבגומחה, בעוד שהיא יצאה וחלפה
על פניו במהרה, בין אם ראתה אותו או שלא שמה לב לקיומו כלל.
אחריה יצא עוד אדם שנראה די מוכר, והם ניהלו מעין ויכוח מתמשך.
שערו הארוך עד כתפיו של הגבר היה אסוף עם גומייה כחולה, ומעט
שערות חומות בהירות נפלו על מצחו. כשלבסוף שמע את קולו, זיהה
אותו. היה זה פטריק מקליין. "...שרדפו אחרייך האנשים האלו,
פשוט כי הם לא קיימים. ג'ולייט, אנחנו עבדנו בסדנה כל הזמן
הזה. לא יכול להיות שהם עקבו אחרייך, כי את היית איתי כל
הזמן!"
''אל תקרא לי ג'ולייט. אז איך הם ידעו את הכתובת שלי? הסתכלתי
מהחלון וראיתי אחד מהם מסתכל ישר עליי. הוא לא היה אנושי. אני
אומרת לך, לא אנושי! הפנים שלו היו מעוותות לגמרי, הוא נראה
מפלצתי! אתה יודע איך ההרגשה לראות דבר שכזה? אתה לא יודע. אז
פשוט תעזוב אותי בשקט."
"אבל ג'ולייט - ..."
"תפסיק לקרוא לי ג'ולייט, אני לא ג'ולייט".
"אז איך לקרוא לך?" שאל פטריק.
"ג'סטין".
"מאיפה הבאת את זה פתאום? את חושבת שהחיים שלך הם חלק מאיזה
ספר? תתעוררי ותביטי בעולם, מותק, החיים קשים מספיק גם בלי
שתמציאי לחייך עלילה ודמויות נוספות. את חיה בעולם מעורפל.
בואי, אני אקח אותך חזרה הביתה. את זקוקה לקצת שינה".
ג'ולייט נאנחה, והלכה אחרי פטריק במורד המדרגות.
הוא הביט בשניהם יורדים למטה וכשהיה במרחק בטוח מהם, ירד
אחריהם למטה במורד המדרגות ופילס את דרכו בין המון האנשים.
רסיסי הזמן שוב התחילו לרחף סביבו וגרמו לתחושת הזמן להתערער.
רבידי הזמן היו כמו בד אשר הרוח ניערה אותו ופרמה את חוטיו.
למרות השינוי במצב הזה, הוא עדיין יכל לראות לחילופין את
המועדון כפי שהיה כעת, בתקופת זמן העבר, לבין איך שהמועדון
ייראה בעוד שבועיים, כשתי וערב.
הם המשיכו לכיוון הדלת ויצאו מהמועדון. כשהגיע לקרבת היציאה,
הוא ראה אותם הולכים לכיוון הרכב של פטריק. הוא ניגש אל הברמן
ושאל, "אתה אולי יכול לברר לי מה הכתובת של ג'ולייט?" הברמן
לטש עיניים דרכו ומעבר לו, כאילו לא ראה אותו כלל.
ליד הברמן, על הדלפק, הייתה מונחת כוס של בלאדי מרי, חצי מלאה.
הוא הרים אותה, ומתחתיה מצא פתק:
ג'סטין
מעשי הרצח שברחוב פו.
התשובה לכל תהיות היקום, הפוך + 2.
הוא שם את הפתק בכיסו, והתקרב לדלת היציאה מהמועדון. כשפתח את
דלת הזכוכית ראה את גבה של ג'ולייט, היא התקרבה לרכב, פטריק
כבר היה בתוכו. היא פתחה את הדלת ואז, ברגע שנראה לגמרי לא
מציאותי, סובבה את ראשה והביטה בו, ישר בו. הוא הביט בה לרגע,
פניה חיוורות ויפות; מדהימות ממש. לק שחור על ציפורנייה. איפור
שחור מתחת לעיניה. עיניה האפורות שיקפו מבע חלול וריקני, כאילו
לא היה בהן דבר. מבטה היה עגום. היא נראתה כמו בובת שעווה
דפרסיבית. הוא מאוד אהב את המראה הזה, ורצה שהיא תהיה שלו,
לתמיד. הוא פסע רגל מחוץ למועדון, ואז צפו ועלו רסיסי הזמן,
ומילאו את הבד בחוטיו הפרומים. ובעודו מביט בה, חזר הזמן
לקדמותו; היא נמוגה ביחד איתו.
פרק 3:
כשחזר לביתו, הניח את הג'אקט על הספה לידו, ונשכב עליה. היה
עליו לחשוב על דברים רבים. בדרך משונה ובלתי מוסברת, הוא חזר
אחורה בזמן, לאותו היום ממש שבו ג'ולייט נעלמה. הוא ראה את
ג'ולייט מדברת עם פטריק. לשמוע בפעם הראשונה את קולה הייתה
חוויה מרגשת. קולה נשמע לו כל-כך נקי, ענוג וטהור, הרבה יותר
נעים מכפי שדמיין בחלומותיו הרטובים ביותר. הוא שיחזר בראשו
שוב ושוב את המשפטים הבודדים שאמרה כשהסתתר בצללים. האם באמת
לא ראתה אותו? הוא היה בטוח שכן באותם רגעים, אך היא לא הראתה
שום סימן לכך. ויותר מזה, אם מה שהברמן אמר היה נכון, היא
חיפשה אותו, כך שאם הייתה רואה אותו, סביר להניח שהייתה מפגינה
רגש כלשהו כלפיו. אך אולי הברמן טעה, וג'ולייט התכוונה למישהו
אחר? האם ישנו עוד אדם שמחפש אחר ג'ולייט בלהיטות כגון זו
שלי? לא יתכן שישנו עוד אדם, אני היחיד שלו ג'ולייט ראויה! ואם
אתקל בבעיות, אני אנקה את הדרך מכל המכשולים, כדי שישאר מקום
רק לי ולה. ג'ולייט ציינה שרודפים אחרייה, דמויות לא אנושיות.
ומכל האנשים, היא ספרה לפטריק, והרי פטריק היה אחד מהם! אין
היא יודעת זאת? יתכן ולא, אך הוא ידע. הברמן לא ראה אותו לקראת
הסוף, האם זה מכיוון שרבדי הזמן החלו להשתלב אחד בשני באותם
רגעים, ולכן היה שרוי בין שני תקופות הזמן, דבר שגרם לו להיעלם
לחילופין מתקופה זו ולחזור לעת ההווה? כי בוודאי לא יתכן שאני
לא הייתי קיים, הרי ג'ולייט ראתה אותי לפני שנכנסה למכונית.
האם באמת ראתה אותו? הוא חש שכן, הרגיש שהיא מסתכלת ישר אליו,
מבטה חדר דרכו כקרני אור מבעד לאפלה. ומדוע פגה תקופת העבר
דווקא כשלבסוף ראה ממש את ג'ולייט?
אולי זה בגלל שכמעט יצא מהמועדון, או אולי מכיוון שמישהו אחר
רצה שזה יהיה כך? מישהו ששולט בזמן ומסוגל לעבור מתקופה
לתקופה, והחליט שהגעתי לסיום תפקידי באותו אירוע? או אולי
בגלל שהתקרבתי קצת יותר מדי לג'ולייט... הוא חש שהסיבה נמצאת
שם איפשהו, אבל ברגעים אלה לא חשב שהפתרון לתשובה הזו היה
עקרוני. עליו להתרכז ולהתמקד בדברים אחרים, לא חשובים פחות.
מדוע תיקנה ג'ולייט את פטריק ואמרה ששמה הוא ג'סטין? ותגובתו
אלייה, על כך שהיא חיה כאילו היא דמות בסיפור עלילתי. מה כל זה
אומר? ג'סטין, איפה שמעתי את השם הזה כבר? הוא ניגש לארונות
הספרים שלו, ועבר על הספרים, שורה אחר שורה. וכעבור כמה דקות,
מצא את מה שחיפש. ג'סטין מאת אליס תומסון. בספר, ג'סטין הייתה
אחותה התאומה של ג'ולייט. האם בפתק שמצא מתחת לכוס הבלאדי מרי,
ג'ולייט מתייחסת לעצמה כשכתבה את שמה של ג'סטין? זה מתחבר לכך
שהיא אמרה לפטריק לקרוא לה ג'סטין. אם כך, האם יתכן שג'סטין
וג'ולייט הן אותו אדם? 'מעשי הרצח שברחוב פו'. זה היה קל, הוא
חשב לעצמו. מורג היא המילה. מעשי הרצח שברחוב מורג, סיפור
שכתב אדגר אלן פו. רחוב מורג, זה דווקא נשמע הגיוני. יש רחוב
כזה בצד הצפוני של העיר, אבל הרכבת התחתית כנראה שלא מגיעה
לשם. המשפט האחרון שהיה רשום בפתק, 'התשובה לכל תהיות היקום'.
בזה הוא לא היה כל-כך בטוח. הוא זכר שהתשובה לכך מופיעה בסדרת
ספרי מדע-בדיוני. הוא עבר שוב על הספרים שעל מדפיו, והיו הרבה
כאלה. לא טרי פראצ'ט.. אבל זה דומה במקצת, שניהם הומוריסטים.
ואז נזכר: אדאמס, דאגלס אדאמס. הספר הראשון בסדרה הוא 'מדריך
הטרמפיסט לגלקסיה'. הוא דיפדף בו עד שמצא את מה שחיפש. התשובה
לכל תהיות היקום, וכל נסתרי היקום היא בפשטות המספר 'ארבעים
ושתיים'. הוא לא ידע מה השאלה מאחר ולא והמשיך לקרוא את הסדרה
אחרי הספר השני. הומור לא קסם לו במיוחד. אז אם התשובה היא
ארבעים ושניים, וג'ולייט הוסיפה 'הפוך+שתיים', אז כנראה
שכוונתה היא שהמספר הוא עשריים ושש, אך עם סדר שונה של
המשתנים, קודם שתיים ואז הפוך, המספר יכול גם להיות ארבעים
וארבע. התשובה הייתה מונחת לפניו, מערימת הספרים שהייתה מפוזרת
על הרצפה ומערימת המחשבות שבראשו.
ג'סטין או ג'ולייט, גרה ברחוב מורג עשרים ושש. או ארבעים
וארבע. הוא יבדוק את שניהם. הוא לא יכל שלא לחשוב על כך שאולי
כל הסיפור הזה הוא בעצם פרי מחשבתו. איך ג'ולייט ניסחה את
החידה שבפתק וידעה בדיוק אילו ספרים יהיו לו בבית כדי שיוכל
לפתור אותה בהצלחה? האם אני המצאתי את כל זה בעצמי? עקב
בדידות יתר וקריאת הספרים המרובה. האם אני הוא זה שהמציא
לחייו עלילה ודמויות, ולא ג'ולייט?
ג'ולייט שכבה במיטה, כבולה לאזיקי מתכת חלודים. פרקי ידיה
וקרסוליה היו פצועים וחתוכים. עיניה היו עצומות. גופה היה
מכוסה בחתכים -- בכל מיני מקומות בגופה, ברגליה ובידיה. דמה
הכתים את סדיני המיטה.
היא נראתה כה חסרת אונים, כבולה בצורה שכזאת. היא לא יכלה
להשתחרר; וגם לא ניסתה. הוא התקרב אליה. גופה הערום והתשוש רעד
מעודף אדרנלין, עקב החתכים. הוא הביט בפניה, היופי זרם דרכה
וריחף סביבה כהילה מלאכית, אך צבעיה היו כהים וקודרים. רצון עז
לגעת בה בער בתוכו. אצבעותיו נשלחו בעדינות אל אחד מחתכיה,
ונרטבו מהדם הארגמני. הוא קירב את אצבעו לפיו וטעם. היה לדם
טעם מתוק עם כי מעט מתכתי. הוא התקרב אל פניה ושלח שוב את
אצבעותיו בעדינות, וכשכמעט ונגע בפניה, נפתחו לפתע עיניה. הן
היו שחורות לגמרי, דבר שעורר בו בהלה ושילח אותו בצעדים מהירים
אחורה עד שפגע בקיר. קולה נשמע מפחיד, הוא לא היה אנושי. היא
דיברה כאחוזת דיבוק. "האם אי-פעם ראית דם לאור הירח? הוא נראה
די שחור".
הוא הביט בדם שעל אצבעותיו; הוא התאדה ונמוג כאילו לא היה שם
מעולם. "על מה את מדברת?"
היא אמרה בטון ריקני, "דם, דם, דם. זה מה שזורם בתוכנו, זה מה
שעושה אותנו אנושיים".
"ג'ולייט..." הוא הפציר בה.
"אל תקרא לי ג'ולייט. ג'ולייט כבר מעבר לעולם הזה".
"אז איך לקרוא לך? ג'סטין?" הוא ענה בחשש.
"לא!" היא צרחה. "שמות הם חסרי משמעות. מה שחשוב הוא האם אנו
שפויים. האם אתה כזה?" ידיה עברו דרך האזיקים כאילו לא היו שם
כלל. היא הייתה משוחררת. ג'ולייט התרוממה ורכנה על רגליה,
כחיית טרף, ראשה מוטה הצידה, כאילו אמדה את המרחק בינה לבין
קורבנה. היא חייכה וחשפה את שינייה הלבנות, אך כעת נוספו להן
גם ניבים חדים. לשונה ליקקה את שפתיה.
"הממ, טוב. תכף נברר". והיא זינקה עליו.
פרק 4:
הוא נפל על הרצפה והביט בבהלה סביבו, מחפש אחר ג'ולייט, תוהה
מאיפה היא תתקוף. אך אחרי כמה רגעים הבין שהיא לא נמצאת כאן
באמת. הרי היה זה רק חלום... אך האומנם היה צדק בחששותיו?
לאחר כמה רגעים, קם והלך לכיור ולמראה שבחדר האמבטיה. מים זרמו
וכפות ידיו החלו לשטוף את פניו.
מבעד למראה השתקפו עיניים ריקות והוא הביט בהן בריקנות בחזרה.
שערו השחור היה רטוב והסתיר את פניו. הוא השאיר את שערו כך ולא
הסיטו ממצחו, לפחות לא עד שעזב את חדר האמבטיה והשאיר אותה ואת
המראה מרוסקת.
ג'ולייט הייתה בשבילו הכל כעת. קרן אור יחידה החודרת דרך החשכה
האפלולית. הסיבה היחידה שבגללה הוא עדיין נותר חי. המוטיבציה
וכוח ההנעה שבו היו מושתתים על ג'ולייט עכשיו.
הוא לא היה צריך שום דבר אחר.
הוא לא רצה שום דבר אחר, מלבד ג'ולייט.
הוא יזמין מונית ויסע עד לבית שלה, וכשימצא אותה לבסוף...
ובכן, אז הכל יהיה כפי שתמיד היה צריך להיות.
לאחר דיון ממושך עם עצמו, הוא החליט להתקשר לפטריק.
"כן?" שאל פטריק בקול מנומנם כשפניו הופיעו על המסך.
"זוכר אותי?"
"לא, מי זה?" פטריק נראה מבולבל.
הוא אמר לו את שמו. "נפגשנו אתמול ודיברנו על ג'ולייט".
"אני לא מכיר אותך ולא שמעתי על שום ג'ולייט". פטריק גירד את
ראשו.
"היא הייתה מתמחה אצלך, אתה באמת לא זוכר? שיער שחור, עיניים
אפורות...".
"לא". על פניו עלתה הבעה של תמיהה. הוא באמת לא הכיר אותם.
"אז אולי ג'סטין?"
"לא, מצטער. עכשיו אם תסלח לי, אני אחזור לישון. לילה טוב לך",
אמר וניתק.
הבית ברחוב מורג ארבעים וארבע לא היה קיים, מאחר ורחוב מורג
היה יחסית קטן והתחיל ממספר שלושים. אז הוא פנה בדרכו אל
האפשרות היחידה שנותרה, בית מספר עשרים ושש.
הבית היה בית-דירות פינתי. רעפים כחולים, מדרגות מעוצבות
וחצובות אבן וברזל. סגנון בנייה ארכיטקטונית עתיקה.
הוא ניגש אל תיבות הדואר ועבר על השמות. השם ג'סטין לא הוזכר
שם. חיפוש נוסף עזר לו לאתר את השם ג'ולייט על אחת מתיבות
הדואר, מודבק על פני שם אחר ומסתיר אותו. שם משפחה לא היה
כלול. הוא עלה במעלה המדרגות, עד שהגיע, בקומה השנייה, לדלת
מספר ארבע, כפי שהיה רשום על התיבה. הלחץ ביעבע בתוכו, והוא חש
צמרמורת. הוא נשם עמוק, ודפק בדלת. הוא חיכה כמה רגעים וכשלא
הייתה תשובה, דפק שוב, חזק יותר. ייאוש אחז בו. הגעתי עד
לכאן... ופה הסיפור ייגמר? רגליו לקחו אותו במורד המדרגות
ומעבר לדלת הכניסה. בחוץ טיפטף הגשם בעדינות. טיפות נפלו על
אפו ולחייו כשהביט בשמיים הקודרים. הוא החליט להקיף את המבנה.
כשעשה זאת, גילה בשני צידיו האחוריים של המבנה את מדרגות
החירום במקרה של שריפה. הוא בחר את הצד שהכי סביר להניח שהיה
מוביל אל דירתה של ג'ולייט, אך הסולם היה גבוה מדיי. כיצד אגיע
לשם? הוא תהה וחיפש סביבו אחר פתרון. כעבור חיפוש מתמשך, הוא
מצא מוט ברזל זרוק למרגלות אחד הקירות, קרוב לפחי האשפה. כשעמד
על קצות אצבעותיו, המוט מושט בכל אורכו לכיוון הסולם, הצליח
להינעל על הסולם, ומשך את המוט. הסולם קירטע מחלודה ומחוסר
שימוש, אך עם מאמץ נוסף הצליח למשוך אותו ולהפילו מטה. הטיפוס
במעלה הסולם היה מעט בעייתי מכיוון שהוא רעד והיה מלא בחלודה,
וכעבור כמה שלבים בטיפוס, הוא נחתך בכף ידו הימנית, חתך די
עמוק. אך למרות הכאב, הוא לא הפסיק לטפס, מותיר את דמו על שלבי
הסולם.
כשנגמר הסולם, הוא החל לטפס במדרגות החירום. עבר קומה ראשונה,
וכעבור רגע, הגיע לקומה השנייה. לצערו, החלון היה סגור. אך
אחרי בדיקה, גילה כי אמנם היה סגור, אך באופן מפתיע, לא היה
נעול. המעבר מבעד לחלון הפתוח, הוביל אותו אל תוך דירתה של
ג'ולייט. או שמא הייתה זו ג'סטין?
ריח מוזר התפשט באויר הדירה, אך הוא היה עמום מכדי שיצליח
לזהות את טיבו. הבית היה הפוך לגמרי. ארגזים רבים, אחד על פני
השני, כיסו את הרצפה ואת חלל הבית. ערימות ספרים, בגדים וגיזרי
עיתונים היו מפוזרים על השולחנות, הספות והכיסאות. ברקע נשמעה
מוזיקת ג'אז נעימה שבקעה מתוך פטיפון ישן. מתוך החדר המרכזי בו
היה כעת התחיל מסדרון צר שהוביל לשתי דלתות. כשהתקרב לשם גבר
הריח והחריפות שבו. הדלת הימנית, שהייתה פתוחה, הובילה לחדר
האמבטיה, ולהפתעתו, הייתה זו אותו האמבט בו שהתה ג'ולייט
שבתמונה, בנויה מפורצלן עדין. על גבי האמבטיה היו מגולפים מיני
חיות מיתולוגיות, נימפות וקישוטים זהובים אחרים. רגלי האמבט
עוצבו כרגלי אריה. כתמי דם יבש מן האמבטיה ועל הרצפה הובילו אל
החדר שליד, זה שדלתו הייתה סגורה. כשהתקרב לשם ואזר אומץ לפתוח
אפילו במקצת את הדלת, תקף אותו ריח נוראי מתוך החדר. הוא מיד
הסתיר את אפו, ופתח את הדלת לגמרי. על הקיר היה תלוי לוח שנה,
התאריך שבו היה מותאם להיום. מולו הייתה מיטה. הייתה זו המיטה
מחלומותיו, ועליה שכבה מוטלת גופתה הנרקבת של ג'ולייט, קשורה
באזיקי מתכת חלודים.
היא מתה... אני לא מאמין שג'ולייט מתה...
לפני שהספיק להגיב, משהו פגע בחוזקה בראשו.
הוא נפל על קצה המיטה והתגלגל משם אל הרצפה, מחוסר הכרה.
פרק 5:
כששבה אליו הכרתו, מצא את עצמו שוכב באותה המיטה, בחדר השינה
של ג'ולייט, קשור באזיקים. כף ידו הימנית הפצועה הייתה חבושה.
גופתה של ג'ולייט נעלמה, אך עדיין נותרו כתמי הדם על הסדין,
עדות למה שקרה לה. כל מה שעבר עליו עד כה גרם לו להרגיש כאילו
הכל התרחש לפני שנים רבות. המצב נראה לו הזוי לגמרי. האם לא
יתכן שהמצאתי את הכל, אתעורר עוד כמה רגעים ואגלה שכל זה היה
רק חלום? פרי דמיוני המעוות. אבל הוא לא התעורר, גם כשממש
ניסה להתרכז בכך. אולי זה לא היה חלום אחרי הכל. הוא התפתל
וניסה להשתחרר, כמו שג'ולייט השתחררה מהאזיקים בחלומו, אך לא
הצליח בכך. ג'ולייט מתה... הוא נזכר במראה המחריד של גופתה,
דמעות זלגו מעיניו. כנראה שהיא הייתה מתה כבר מלפני שבועיים,
בזמן שפטריק אמר שהיא נעלמה. אם כך, פטריק עשה את זה... פטריק
הוא זה שלקח אותה חזרה הביתה באותו יום במועדון. הוא זה שהסתיר
מתחת למעטה הנאה שלו את הנפש המעוותת והמפלצתית שחבויה בו. הוא
הרג את ג'ולייט שלי... ג'ולייט כבר לא תשוב אליי עוד.
עברו דקות. שעות. יום, וביום השני הוא עוד נשאר במיטה, רעב,
צמא וחסר אונים. אז הוא שמע צעדים מחוץ לדלת החדר. הוא היה חלש
מאוד, אך צעק במלוא גרונו: "פטריק!" הצעדים עצרו, ואז התחדשו
והפעם התקרבו לכיוון החדר. הדלת נפתחה. ומבעד לחשכה נכנס פטריק
ואמר: "אתה לא במצב בו תוכל לשאת ולתת איתי".
זה לא היה קולו של פטריק, זה היה קול נשי. היה זה קולה של
ג'ולייט, אם כי תקיף מעט.
כיצד ייתכן שג'ולייט חיה?
"ג'ולייט?" הוא אמר בחשש.
האור נדלק, וזאת אכן הייתה ג'ולייט, יפה מאי-פעם.
"אל תקרא לי ג'ולייט".
הוא ראה עכשיו שארשת פניה הייתה שונה מזו של ג'ולייט שהכיר.
"אז מי את?"
"ג'סטין."
"את אחותה התאומה של ג'ולייט?"
"לא, אני גם ג'ולייט במובן מסויים".
"אבל ג'ולייט מתה, ראיתי אותה כשהגעתי". גופתה הנרקבת של
ג'ולייט עלתה בזכרונו.
"נכון, ג'ולייט מתה, אני דאגתי לכך", היא השיבה, חיוך קל על
שפתייה.
"למה היית צריכה להרוג אותה?" שאל.
"היא עמדה בדרכי".
"ואיך פטריק קשור לזה?"
"תלוי לאיזה פטריק אתה מתכוון. יש את הפטריק שלא קשור לעניין,
ויש את הפטריק שבא איתי, מתקופת זמן אחרת, יקום מקביל, אם
תעדיף".
"אני חושב שאיבדתי אותך", הוא באמת נראה מבולבל.
"מאחר ויש לנו די והותר זמן פנוי, אני אסביר מעט", היא התיישבה
בקצה המיטה, ליד רגליו הכבולות.
"כל החלטה שאנו מחליטים, כל פעולה שאנו עושים, או לכל מאית
שנייה אחת שעוברת עקב היסוס, יש השלכות. ועל כל אפשרות אחת
שנבחרה, נוצרת גם אפשרות נוספת; אותה לא בחרנו. האפשרות הנוספת
היא מעין יקום מקביל שלפני הבחירה היה מאוחד עם היקום ממנו
יצא, אך עקב האפשרות הנוספת, הוא השתכפל ליקום מקביל נוסף, עם
אותם דמויות רק קצת אחרת, בגלל שהתבצע שינוי. השוני ביני
לבין ג'ולייט נוצר כשהזמן התפצל לשני הכיוונים. השאלה היא לא
איך, אלא מתי. כי אם זה קרה בילדות המוקדמת, אני התפתחתי להיות
ג'ולייט או ג'סטין בצורה שונה לגמרי. כן, עם תכונות דומות
ומראה דומה, אך הנפש שלי, כמה מצולקת שתהיה, היא שונה מזו של
ג'ולייט, כפי שתלמד להבין".
ג'סטין המשיכה, לאט ובסבלנות, "אני מצאתי דרך לעבור בזמן ליקום
החילופי. אתה מבין, יש לי מעין כוח פסיוני, גם לג'ולייט מהעולם
הזה היה אותו, וסביר להניח שגם לדמויות ג'ולייט מיקומים
מקבילים אחרים יש אותו, הרי כולנו נוצרנו מאותו היקום המאוחד.
אך ג'ולייט של העולם הזה -- היא לא הגיעה לפוטנציאל המירבי שלה
בכדי להבין אותו לגמרי, להבין איך להשתמש בו. היכולת היא
לערער את גבולות הזמן, והכוונה בכך היא שאני יכולה לשנות
דברים בזמן על-ידי מחשבה. אבל זה גם אומר, שאם אני מתרכזת
מספיק והיטב, אני יכולה לשנות גם ארועי זמן ביקומים אחרים,
ולעבור ממקום למקום בתקופות זמן שונות ואף לגרום לשינוי זמן גם
אצל אנשים אחרים, אך זה פועל רק ביקומים מקבילים; זה לא אפשרי
בתקופת הזמן המקורית ממנה באתי. לא הייתי מודעת לזה בהתחלה
כלל, ואני סבורה שלג'ולייט לא היה מושג קלוש גם כן".
"אז שינוי הזמן שקרה במועדון, את גרמת לו להתרחש?" קולו יצא
צרוד, גרונו היה יבש.
"לא, הקרדיט שייך לג'ולייט מהעולם הזה. היא רצתה לגרום לך
למצוא אותה. אני עדיין לא הבנתי איך היא עשתה את זה, איך הגיע
לידך הפתק שלה. ככל שידוע לי, ג'ולייט הלכה ישר למכונית של
פטריק, לא נעצרה בבר ולא השאירה כלום. אני לגמרי בטוחה בזה, כי
ראיתי את זה דרך חלון הזמן שהיא פתחה." אז ג'ולייט כנראה כן
ראתה אותי, היא רק העמידה פנים שהיא לא... "ולמה במועדון היא
קראה לעצמה ג'סטין אם זאת הייתה בעצם ג'ולייט?" ג'סטין חייכה.
"ובכן, ג'ולייט היא סכיזופרנית בין היתר, כך שהיא הייתה מטורפת
גם בלי עזרתנו; מה שאומר גם עליי את אותו הדבר, כמובן. מה
שפטריק אמר לך היה נכון, היא באמת הייתה נעלמת ושוכחת מי היא
הייתה ומה היא עשתה. המחשבות שלה היו לא-מאורגנות, בנוסף
למחשבות שווא. ברגעים האלה היא לעיתים האמינה שהיא ג'סטין,
וברגעים אחרים היא חזרה להיות ג'ולייט. היא באמת הייתה
פרנואידית וחשה שאנשים עוקבים אחריה, דמויות לא אנושיות. אבל
לפטריק היה קשר לזה, כפי שאתה כבר וודאי מבין מהתנסויותיך איתו
בעבר". היא קמה מהמיטה בהחלטיות, "טוב, מספיק לדיבורים". היא
קמה ויצאה מהחדר.
על אף טירופה של ג'סטין, היא המשיכה להעביר את דפי השבוע שבלוח
השנה שעל הקיר, כאילו שהייתה בהם איזושהי משמעות. הוא איבד את
תחושת הזמן כשהיה כבול למיטה זאת. כעבור תקופת זמן שהייתה
יחסית ארוכה, בה לא ידע אם ג'סטין עומדת להשאיר אותו פה למות
כפי שהרגה את ג'ולייט, נשמעו שוב צעדים מחוץ לחדר. הדלת נפתחה
וג'סטין חזרה עם מגש, קצת אוכל ושתייה. היא התיישבה לידו על
המיטה ועזרה לו באיטיות להרגיע את גרונו היבש ואת בטנו הכואבת.
כשג'סטין החזירה את כל הכלים למגש, לאחר שסיים לאכול ככל שיכל;
אחרי הכל, הוא לא אכל כבר יומיים, שאל אותה: "למה את עושה את
זה? למה להשאיר אותי ככה ועוד לדאוג שלא אגווע?" היא חייכה,
והיה נדמה לו שהוא רואה ניבים חדים בשיניה. "לא היית צריך לבוא
לכאן מלכתחילה", היא אמרה, "עכשיו אתה עומד להיענש על כך". היא
כיבתה את האור, יצאה מהחדר והותירה אותו שרוי באפלה. מה היא
מתכוונת לעשות? חשב באימה.
פרק 6:
קול חלש לחש באוזנו והעירו מחלומות הביעותים. "תתעורר... הגיע
הזמן לשחק". הוא פתח את עיניו וראה את ג'ולייט רוכנת לידו לצד
המיטה. היא חייכה והתרוממה. ידה השמאלית אחזה בשוט שחור. זאת
לא הייתה ג'ולייט, אלא ג'סטין. היא הניפה את השוט לכיוון חלל
החדר. השוט נמתח למלוא אורכו ויצר רעש חזק מחיכוכו עם האוויר.
כשראה זאת התעוררה בו עירנות כמעט מיד. הוא התפתל וניסה להיחלץ
שוב מן האזיקים, אך ללא הצלחה.
"בבקשה ממך, ג'סטין. אל תעשי את זה...", מבטו הפך למפוחד. הוא
חשש מהכאב, אך יותר מכל, חשש ממנה.
היא הוציאה מכיסה פיסת עץ, התקרבה אליו ושמה אותה בפיו. "זה
עוזר." היא חייכה בנעימות, אך חיוכה היה מטריד בעיניו. היא
התייצבה בתנוחה מתאימה, הרימה את השוט באוויר, ואז במלוא כוחה
הנחיתה אותו על בטנו. מבעד לפיסת העץ הוא השתנק. הוא ניסה לבקש
ממנה להפסיק אך מילותיו לא היו מובנות. עוד הצלפה הותירה על
חזהו סימן שישאר עוד למשך תקופה ארוכה. לאחר פעם נוספת הוא חשב
ששמע כמה מצלעותיו מתנפצות. בתוכו הוא בער מכאב והשפלה. אחרי
הפעם הרביעית, החמישית והשישית, הוא כבר היה אפוף אדרנלין וחסר
תחושה. היא הותירה אותו להתבוסס בדמו ובפציעותיו, בעוד היא
יצאה מהחדר ולא חזרה עד היום שלמחרת.
ג'סטין הביאה לו שוב מגש עם מעט אוכל ושתיה בכדי להרוות את
צמאונו הפיזי. כשסיימה להאכיל אותו, לקחה את המגש עם מה שנותר
ועזבה את החדר. כעבור כמה שעות, הוא שמע שוב את צעדיה. היא
נכנסה לחדר, לבושה בבגדי עור שחורים, חולצת רשת וביריות. הפעם
החזיקה בידה גבעולי ורדים קוצניים וגמישים. היא כיסתה את עיניו
במטפחת ואחזה במיומנות ובזהירות בורדים בכדי לא להידקר. ואז
היא החלה להצליף בו איתם. הכאב צף ועלה בתוכו, אך פיסת העץ
מנעה ממנו לצרוח, או לשבור את שיניו מעוצמת הכאב. נקודות קטנות
של דם התפשטו בירכיו, בטנו, חזהו וזרועותיו. דמעותיו זלגו מבעד
למטפחת. היא המשיכה לעשות זאת עד שעצרה פתאום. ג'סטין התיישבה
על כיסא ליד המיטה, והביטה בעורו הפצוע והחבול. היא הכניסה את
ידה לתחתוניה ונאנחה מעוצמת הרטיבות והסיפוק. עוד היא מתענגת,
שלחה את ידה השנייה אל גופו וליטפה את פצעיו. דם הרטיב את כף
ידה. היא ליקקה אותו מאצבעותייה כאילו היה קצפת. כעבור כמה
רגעים, נשימותיה עלו והתחזקו עד השיא שמיהר להגיע. נינוחה, היא
עזבה את החדר. למחרת, היא לא הגיעה עם האוכל. אך כעבור כמה
שעות אכן היא נכנסה לחדר. היא לכדה את תשומת ליבו, הוציאה
מכיסה סכין מבריקה וחדה עד מאוד ווידאה שהוא יראה אותה. ג'סטין
התקרבה אליו ואמרה, "אתה נהנה כבר? אני יודעת שחשבת על איך זה
יהיה. אני מקווה שלמדת שיש אנשים שצריך להתרחק מהם, אין לדעת
אילו מחשבות מטורפות עוברות להם בראש, או אצלי בראש".
עיניה האפורות נראו בהירות אף יותר. מבע עיניה שיקף בפניה ארשת
חלולה וריקנית. היא הניחה את הסכין על שוק רגלו השמאלית.
"ג'סטין, בבקשה ממך, כל העניין הזה יצא מכלל שליטה".
"שתוק", היא סתמה את פיו עם המטפחת. "לא נתתי לך רשות לדבר".
הסכין שיסעה את עורו שוב ושוב. ברגליו, בפרקי ידיו וזרועותיו,
בטנו וחזהו עד שלא עמד בזה ואיבד את הכרתו. היא אף חתכה את עור
פניו בקו ישר וסימטרי מתחת לכל עין. הדם הרטיב את סדיני המיטה,
והתמזג עם דמה היבש של ג'ולייט.
הוא היה שרוי בעירפול חושים, כשנשאר לבדו בחדר, בחשכה. קול
עדין וחסר תקיפות לחש באוזנו, "תתעורר.. הגיע הזמן לשחק". הוא
פתח את עיניו. דמות עמדה לידו עם נר בידה כך שיכל לראות ולזהות
שזוהי ג'ולייט, ולא ג'סטין. "ג'ולייט!" קרא לעברה, אך היא לחשה
לו להיות בשקט ושהכל יהיה בסדר, חייכה אליו חיוך נעים אשר גרם
לבטנו לפרפר מהתרגשות. היא אף הוסיפה בקצרה: "שים לב לדברים
הקטנים, והכי חשוב, חכה לי". וכעבור רגע, מבלי שהספיק להיפרד
ממנה או לעכל את שובה, ג'ולייט נעלמה לחלוטין, התאדתה באוויר.
היא בחיים! אני לא יודע איך, אבל היא בחיים...
פרק 7:
למחרת, כשהתעורר בבוקר, שוב לא הגיעה ג'סטין עם הארוחה. הוא
חשב על ביקורה של ג'ולייט.
האם היה חלום? הוא קיווה שלא. היא העניקה לו כוח מנטלי שחשב
שאבד לו ככל שהמשיכו התעללויותיה של ג'סטין. צעדים מחוץ לחדר
לא נשמעו בזמן הזה של היום, ג'סטין בדרך-כלל הגיעה לקראת הערב.
הוא תהה מה היא תעשה לו הפעם. הוא קימץ את אגרופיו ואז חש לפתע
בתחושת כאב בכף ידו הימנית, המקום בו נחתך כשטיפס על הסולם
החלוד בכדי להגיע לדירתה של ג'ולייט. מאחר וידיו היו כפותות
יחדיו מעל לראשו, מישש את כף-ידו הימנית בעזרתה של השמאלית.
הייתה הרגשה של משהו קטן ומתכתי מתחת לתחבושת.
שים לב לדברים הקטנים, אמרה ג'ולייט בליל אמש. אצבעותיו חפרו
בעדינות מתחת והן הצליחו להוציא את זה משם. אלה היו המפתחות
לאזיקים, שיער לפי גודלם. לאחר היאבקות קצרה במציאת הזווית
המתאימה להכנסת המפתח למנעול, שיחרר את שני ידיו. גופו דאב עד
מאוד עקב ההצלפות, הדקירות והחתכים. הוא פנה לשחרר את רגליו
וגילה כי שריריו היו חלשים, הרי לא קם מהמיטה כבר כמה ימים
ספורים. כשהתכוון לשחרר את רגליו, נזכר בדבריה הנוספים, הכי
חשוב, חכה לי. הוא רצה להאמין ביכולתה של ג'ולייט, וההוכחה
לכך הייתה הימצאותם של המפתחות. אני מניח שג'ולייט שמה אותם
שם. אבל למה כל-כך מאוחר? למה היא נתנה לי לעבור את כל זה?
היתכן שהמפתחות היו מוחבאים שם כל הזמן הזה?
שים לב לדברים הקטנים, היא אמרה.
ג'סטין נכנסה בערב לחדר השינה. היא הדליקה הרבה נרות בחדר. "אז
מה שלומנו היום?" היא שאלה בסרקסטיות. הוא לא ענה לה.
"משחק את הקשה להשגה, הא? בדרך-כלל זה התפקיד שלי", היא נאנחה.
"טוב, נו, הבאתי הפתעה קטנה בשבילך," היא יצאה מהחדר וכעבור
כמה דקות חזרה. בידיה היה מסור חשמלי קל. הכי חשוב, חכה לי.
הוא לא ידע כמה זמן עוד יוכל לחכות. "למה את עושה את זה? למה
לטרוח כל-כך בלארוב לג'ולייט, להרוג אותה, ואז להתעלל בי במשך
שבוע ימים?" היא חייכה לנוכח השאלה.
"ובכן, גם בחורה צריכה ליהנות לפעמים, לא כך?"
"אז הכל היה בעצם רק משחק?" פניו היו חיוורות. ג'סטין הרימה את
המסור החשמלי, הפעילה אותו והוסיפה בחיוך רחב: "הו, כן, אבל
עכשיו נוכל באמת לשחק".
סופה חשמלית כחולה פרצה בצד החדר, ליד ג'סטין, ומתוכה הגיחה
ג'ולייט. זה היה הרגע. הוא זינק מן המיטה, ידיו עברו דרך
האזיקים הלא-נעולים וכך גם רגליו, ממש כפי שעשתה ג'ולייט
בחלומו עליה. שריריו עדיין היו חלשים אך הוא אימץ אותם ומתח
אותם הלוך ושוב, בזמן הזה שג'סטין נעדרה. ג'סטין בהתה בהלם,
והפילה את המסור החשמלי מידה, הוא קירטע על הרצפה וכבה מעצמו.
"אבל... את מתה! אני הרגתי אותך במו ידיי!" אמרה ג'סטין.
ג'ולייט תפסה את פניה של ג'סטין ונשקה לה. "אך יקירתי, הרי
מעולם לא הייתי חיה יותר", היא חייכה. ג'סטין הרימה את ידייה
וכיוונה אותם לג'ולייט, ברקים שחורים פרצו משם, ואילו ג'ולייט
הרימה את ידייה לכיוונה גם כן וברקים כחולים פרצו מהן; הם
ביטלו אחת את השנייה. ג'סטין צרחה, זינקה על ג'ולייט וניסתה
לחנוק אותה. הן נפלו על הרצפה, חפצים בחדר התחילו לעוף לכל עבר
בסופה החשמלית. המסור החשמלי נעלם, הנרות נמוגו והותירו אור
קודר מהחלון. על המיטה הוא ראה את מסכת ההתעללות של ג'סטין בו
בדמויות רפאים, שתי הדמויות, שלו ושלה, נעו כנגד כיוון השעון.
לוח השנה שעל הקיר החליף את ימיו בכיוון ההפוך. דפים עפו לכל
עבר ונעלמו מיד אחר-כך. הוא הביט בתאריך, הוא היה לפני שלושה
שבועות. ביום בו ג'ולייט מתה. הוא קם בצעדים כושלים, ותפס את
ידיה של ג'סטין מאחורה ומשך אותה הרחק מג'ולייט. ג'סטין שיחררה
יד אחת מאחיזתו וירתה מטח ברקים לעבר ג'ולייט, אשר העיפו אותה
אל הקיר בעוצמה. ג'ולייט קמה מן השברים שבקיר, היא אחזה בראשה
הכואב. "תקשור אותה למיטה!" צעקה לעברו. הוא משך את ג'סטין אשר
נאבקה כחית פרא, וזרק אותה למיטה. תפס את שתי ידייה וכפת אותן
באזיקים, בהתנגדות רבה מצד ג'סטין. כשניגש לרגליה היא בעטה בו
והעיפה אותו על הרצפה. ג'ולייט מיהרה לעזור, תפסה את אחת
מרגליה והצליחה לכפות אותה באזיקים. הוא קם ובעזרתה של ג'ולייט
הם קשרו את רגלה השנייה. ג'סטין נאבקה והתפתלה, צרחה וגידפה
אותם. ברקים שחורים הקיפו את גופה של ג'סטין, ועפו לכיוונו.
ג'ולייט הניחה את ידה על חזהו ובידה השנייה קלטה את הברקים
השחורים של ג'סטין. מתוך גופו פרצו סימני ההתעללות שהעבירה בו
ג'סטין, התערבבו בענן ברקים כחול, עברו דרך ידה האחת של
ג'ולייט, עברו דרכה, גופה קרן בכחול, ועברו דרך ידה השנייה.
הברקים של ג'ולייט הדפו את הברקים השחורים ונכנסו חזרה לתוך
גופה של ג'סטין, אשר החלה להתפתל ולצרוח כאחוזת דיבוק. כעבור
כמה רגעים, הוא ראה שסימני הסאדיזם של ג'סטין שהיו בגופו
הועברו אליה עצמה ונעלמו מגופו כאילו לא היו שם מעולם. ג'ולייט
הוסיפה לחשמל את ג'סטין בעוד גופה של ג'סטין דועך למצב של
ריקבון עד שחדלה מלהתנועע. ג'ולייט אחזה בראשה הכואב ואמרה
בקדרות: "קשה להרוס משהו שהיה חלק ממך במשך כל-כך הרבה זמן".
אפילוג:
עברו כחמישה חודשים מאז האירועים שהתרחשו בין ג'ולייט לג'סטין.
הוא וג'ולייט, שניהם יצאו מאוד חבולים מהאירוע, בעיקר במובן
הנפשי. מלבד הזכרונות הכאובים, נשארו על פניו עדיין הצלקות,
חתך אחד מתחת לכל עין, ממעשי הסאדיזם שביצעה בו ג'סטין.
ג'ולייט טענה שעל אף שעובר זמן רב, תמיד יישארו בתוכנו הצלקות
בכדי להזכיר לנו את העבר. הריפוי אף פעם לא פועל בשלמותו. וכך
באמת היה שכחודש אחרי האירועים, הזכרונות עדיין היו מציפים
אותו. הוא היה חווה את האירועים שוב ושוב בזכרונותיו, היה ממש
חי אותם מחדש. ורק בקירבתה של ג'ולייט אליו מצא כוח להחלים.
אחרי כחודש, הוא נזכר בג'סטין רק עשרה פעמים ביום. המספר המשיך
להצטמצם עד שהגיע לכשניים-שלושה פעמים במשך כל היום וכך זה
נשאר. כשג'ולייט הייתה לידו וחייכה אליו, הוא נעטף ברגשות
בטחון ואהבה. ג'סטין העריכה את ג'ולייט לא נכון, כשאמרה עליה
שהיא לא הגשימה את הפוטנציאל שבה. ג'ולייט הצליחה להפתיע אותה
וזה נתן לנו יתרון על ג'סטין.
בראשו התערבב סדר הזמנים כשניסה לחשוב על מותה כביכול של
ג'ולייט, כפי שהאמין בתחילה. אך גופתה של ג'סטין היא שהייתה שם
כל הזמן הזה. ג'סטין חשבה שג'ולייט היא שמתה, ויתכן שזה היה
נכון באותם רגעים פרדוקסלים, אך אירועי הזמן הוכיחו אחרת. אם
ג'סטין הייתה בין החיים, היא ודאי הייתה תוהה עדיין לגבי
היווצרותו של הפתק. הרי ג'ולייט המשיכה לכיוון היציאה מן
המועדון ומעולם לא השאירה דבר בדלפק הבר. הוא וג'ולייט חיו כעת
ביחד כבר תקופה ממושכת. לאחר כל הכאב שנגרם לו, היא הייתה
לבסוף שלו. אך לאחרונה, ג'ולייט החלה להתנהג מעט מוזר. היא
הייתה נעלמת לעיתים לכמה שעות, ואז כששאל אותה על כך היא לא
הייתה זוכרת מה עשתה. המחשבה על כך שמא כל מה שעבר היה עדיין
בעצם המצאה של דמיונו המעוות קיננה בו שוב. האם אני יצרתי את
כל התרחיש המעניין הזה? התנהגותה של ג'ולייט חזרה אחורה לאיך
שהייתה בעבר. מה כל זה אומר?
באחד מן הימים הלא רחוקים, הוא היה בחדר האמבטיה, מול המראה,
והביט בצלקות שמתחת לעיניו -- הן כאבו. רסיסים של דם מועט זלגו
מהן שוב כדמעות, כאילו החתכים התעוררו לחיים. כאשר שטף את
פניו, שמע את ג'ולייט מדברת. הוא יצא מחדר הרחצה, והתקרב בשקט
לחדר המרכזי. היא עמדה ליד דלת הכניסה. קולה של ג'ולייט היה
חלש אך ברור: "למה זה לא עובד?" היא הרימה את ידיה, ברקים
כחולים מעטים מאוד זרמו משם. קול של גבר דיבר לידה, "כנראה
שהיא שוב מנטרלת לך את הכוחות". הוא זיהה את הקול. הוא נשמע
כקולו של פטריק מקליין. "אולי תחזרי לעבוד אצלי שוב, באחד מן
הימים?" הוא יצא מהמקום בו התחבא לכיוון ג'ולייט וראה אותה
עומדת שם, לבדה. לא היה שם אף אחד. בידה החזיקה בחוזקה בפתק
שהונח מתחת לכוס הבלאדי מרי. "ג'ולייט, את בסדר? מה קרה?" היא
הביטה בו במבט המום, חסר אונים. כעבור רגע מבטה התחלף והיה מעט
תקיף.
"אל תקרא לי ג'ולייט".
"אז איך לקרוא לך?"
"ג'סטין." |