ברגע אחד של כאבי הצפירה החדה והחודרת, והעולם השתתק. כל
העוברים ושבים נעמדו במקומם והמכוניות נעצרו, העולם קפא לדקה.
ואילו אני נאבקתי בכח הקרוסלה הילדותית ורק שלא להפר את מסלולו
של העולם ולהסתובב.
נשארתי יושבת במקומי, שומעת בראשי את רוברט פלאנט ומסתכלת על
הסיגריה שלי מתקצרת עם כל שאכטה, יושבת.
והם עמדו מסביבי והרגישו את רוחי המסתובבת במעגלי ריקודים הנה
והנה טסה עפה בקולות ילדים שאמא האכילה והלבישה מדים , הרגו
ומתו בשביל סמל סימטרי. ואיני מאמינה בסמל הזה ואין בכוחי
לעמוד בשבילו. ואין בכוחי לחיות בשבילו.
ואין בכוחי למות בשבילו.
ורק העשן הלבן מגרוני זז בעולם מתפזר וצורח, מלטף את הנשמות
הקפואות.

הנשמה הקפואה של אבא בכתה, נזכרה בנסיך הקטן. שהלך ונספה בשביל
דגל לבן כחול ולא ישוב ולא יפגוש במדבריות, ולא יעמוד בצפירות
ארוכות. ואבא שלי החזק והטוב קפא והזיל דמעה ולא נע.והוא חי
בשבילי, והוא חי בעצבות, ואני, יושבת ומעשנת סיגריה.

הצפירה פסקה וכולם הפשירו, התניעו מנועים, המשיכו ללכת,
התיישבו, צחקו, ושתו קפה. ועוד נסיכים קטנים עברו מקרוסלות
לנדנדות ירוקות, ומנדנדות ירוקות למגלשות אדומות, וממגלשות אל
זרעותיה של אמא מדינה, בארגזי חול להלחם ולמות.
והעולם המשיך לנוע על צירו והעוברים שבו והשבים עברו, ואיש זקן
קטף פרח ואופנוע הרשים בחורה. ועכשיו רק אני קפואה במקומי על
כיסא קטן בקרוסלה בגן שעשועים, קפואה ולא זזה והצפירה היא אני.
ואני חושבת על  אבא.
אבא החזק והטוב שלי הוא שימשיך לזכור ושנה הבאה באותה השעה,
באותה הדקה הוא יעמוד ויבכה ויזכור, ואני, אני עד אז כבר אפסיק
לעשן.