"היום זה היום הראשון של שארית חיי. זהו, קיבלתי את הגט, אני
לא מאמינה אלוהים, שבע עשרה שנה, שבע עשרה... הוא גנב לי את
החיים החזיר הזה, מה הוא לא עשה לי: הרביץ, קילל, בגד ונאף,
הכה את הילדים... אתה יודע שבמשך שבע עשרה שנים הוא קרא לי
מטומטמת?! מטומטמת בואי הנה, מטומטמת איפה האוכל, מטומטמת למה
הבית לא נקי..."
היא עצרה לרגע את שטף דיבורה הישירה אלי מבט ואמרה בשקט:
"והבית תמיד נקי ומסודר ותמיד יש אוכל מוכן".
הבחנתי בכעס העצור בתוכה לפי שהחזיקה את ידיה מתחת
לשולחן מנסה להסתירו, שדיה הגדולים עלו וירדו מתחת לחולצתה
הדקה ואני הסתכלתי בהם מהופנט, היה חם, עורה השחום הבריק
מזיעה, עשן הסיגריות מילא את חלל הבר הצפוף ומוזיקה רועשת
החרישה אוזניים, נאלצתי להתכופף מעל השולחן הקטן כדי לשמוע
אותה, כמעט שפכתי את הקפה. היא הביטה בי בעיניה הירוקות ושפתיה
החושניות התעוותו בחיוך ממזרי:
"אני אוהבת איך שאתה מסתכל עליי".
היא רכנה לעברי והעמק שבין שדיה נגלה במלוא תפארתו מגיע עמוק
מתחת לקצה חזייתה הלבנה. נרתעתי מעט:
"איך"? שאלתי במבוכה.
"כמו מנה אחרונה" ענתה בחיוך ועיניה הנהדרות התרחבו לפתע.
"אתה רואה את הבחורה הזו"? סימנה לי בעיניה לעבר צעירה בלבוש
מינימלי שהתרפקה על גבר גדל ממדים וכמעט שאנסה אותו, נראה
כאילו אף אחד לא רואה אותם.
"כך אני רוצה להיות".
הרמתי גבה.
"כן" התריסה "כך אני רוצה להיות: חופשית להזדיין עם מי שבא לי,
כמה שבא לי, להחליף גברים כמו גרביים, שבע עשרה שנה הוא רק אנס
אותי הבן זונה, נגעלתי ממנו, עכשיו אני רוצה ליהנות מהחופש,
להספיק את מה שהפסדתי"!
שפתיה היו קפוצות בכעס. לאחר שנרגעה מעט אמרה בתקיפות:
"תרקוד איתי".
כאשר עמדה נוכחתי עד כמה היא יפה, שיערה השחור העשוי בתספורת
נערית השווה לה מראה צעיר מכפי גילה האמיתי, השפלתי מבט לעבר
רגליה שהציצו מתחת לחצאית המיני הקצרצרה, הן היו יפות ושחומות
וחלקות להפליא. היא הניחה לי להביט בה עוד כמה שניות מודעת
להשפעתה עלי ואחר גררה אותי במהירות אל רחבת הריקודים שלא
הייתה אלא משטח קטן בין השולחנות הצפופים. גופה הרך נמס לתוכי
כשהנחתי את ידיי סביב מתניה הצרות, ידיה נכרכו סביב צווארי עת
נצמדה אלי בחושניות מטריפה שדיה הכבדים נלחצים מול חזי, נשמתי
כמעט פרחה כשהרגשתי את שפתיה מרפרפות על פניי ולשונה החמה
מחליקה לתוך אוזני, לפתע פרצה בצחוק חרישי:
"עומד לך"? שאלה בחיוך עוגב.
ירכה התחככה בין רגלי. היא ידעה מה היא עושה לי, הכלבה.
"בוא נלך", הייתה דחיפות בקולה.
האוויר הצונן הרגיע אותי והחזיר לי את השפיות, הרוח הקלה
ייבשה את הזיעה. נסענו לאורך הטיילת דרומה לכוון יפו.
"אתה לא ממהר" קבעה.
המשכתי לנהוג לאיטי מסתכל ישר קדימה.
"הטרפתי אותך מה"? היא צחקה בעליצות נהנית להתגרות בי.
לא עניתי רק חייכתי והמשכתי לנסוע עד הדולפינריום שם מצאתי
חניה:
"בואי" אמרתי "נטייל קצת על החוף"
"לא" אמרה בשקט פתאומי שהפתיע אותי נוכח עליצותה הקודמת. היא
הניחה אצבע אחת על שפתי:
"ששש..." לחשה והתקרבה אלי במהירות, שפתיה נצמדות לשלי בעדינות
שלא תיאמן ולשונה החמה מעבירה בי צמרמורת נעימה. הרגשתי איך
כדור האש שבבטני מתפוצץ וגל חום שוטף את גופי מכף רגל ועד ראש.
אחזתי בה ברכות. היא חזרה למושב לאט עיניה עצובות, מלאות כאב.
"אתה מבין" אמרה בשקט, כאילו מתנצלת.
"התחתנתי בגיל שבע עשרה, הוא גר במושב הסמוך והיה מבוגר ממני
בארבע שנים הייתה לו מכונית אדומה, כל הבנות היו מאוהבות בו
והוא בחר בי, הבנות בבית הספר אמרו שיש לי מזל והיו מביטות בי
בקנאה כשהיה בא לאסוף אותי עם המכונית האדומה, הוא היה כזה
חתיך ואני הייתי בעננים הייתי כל כך מאושרת... הוא היה החבר
הראשון והאחרון שלי התחתנו חצי שנה לאחר שהתחלנו לצאת ומאז לא
היה לי יום אחד של שקט הוא התעלל בי פיזית, נפשית ומינית הוא
אנס אותי בליל החתונה ומאז לא שכב איתי, רק אנס. מעולם הוא לא
קרא לי בשמי, אתי, רק מטומטמת, שבע עשרה שנה הייתי
מ-טו-מ-ט-מ-ת! תרתי משמע"!!
הדמעות השאירו שני שבילים על לחייה, היא בכתה חרש ללא קול.
"ותראה אותי עכשיו" היא הנידה בראשה וחייכה חיוך מריר.
"בת שלושים וארבע והיום הוא היום הראשון של שארית חיי..."
הנחתי את כף ידי על פניה מוחה את דמעותיה בעדינות, היא התקרבה
אלי שוב, חייכה חיוך שובה לב וממרחק סנטימטרים ספורים מפניי
אמרה חרש:
"סע, היום תקבל את הזיון של החיים שלך". |
