"שלישייה אס!"
"שיט, זוגיים דמה..."
"יא אללה איתך, תום, תמיד ת'ה צריך לעשות רושם? אולי תגיד רק
מלכה?"
"פססס... גם כן חכמולוג... תמשיך כבר..."

אלה החברים הילדותיים שלי... תום ואורן- שניהם מתים על פוקר.
וזה למה, אנ'לא יודע.

הכול קרה בערב אחד, אני הלכתי לקניון עם חברתי הדס, כשפתאום
קפצו לנו מול הפרצוף- כמו הליצנים בקופסת נגינה של אחותי ליהי-
תום ואורן.
"היי, מניינים, פוקר פייס?" קרצתי לאורן תוך כדי שאני מפנה את
דברי לתום הרציני.
"הכול בסדר, ומה שלום הרבע עוף שלידך?"
"היא פסיידר, אכן. אז מה שלום הוולה?"
אורן התפוצץ מצחוק- "וולה.. נסיך.. גדול אתה, אחי, גדול!"
"אויש, איזה תינוקות," פרצה הדס בקוטריות בכיינית ופנתה אל
חברה עינב הפרחולינה שקפצה ברגע הכי מתאים לקניון. בדיוק רציתי
להסתובב קצת עם החבר'ה שלי.
"טוב, אני... אני זז..." אמר תום ברצינות הרגילה שלו, מעיף את
השיער הבלונדיני שלו לכל עבר בחיפוש אחרי מישהו שאולי אנחנו
מכירים, "אני חייב לזוז, באמת."
"מה יש לפרימדונה?" שאלתי את אורן.
"אנ'לא יודע..." הוא ענה והרים גבה לעברו של תום.

כבר היינו צריכים להבחין בהידרדרות. תום כבר לא ידע לשחק פוקר.
הסתובב מסטול כל הזמן, והלך לשתות בירה ולשחק "רמי" עם
המופרעים מהמכולת של בני.
"מה איתו?" שאלתי את אורן שוב.
"באמת, אני לא יודע. אפילו 'קינג' הוא לא אומר יותר, זה."

תום באמת כבר לא חבר על המילים הלועזיות במשחקי הקלפים. וכל
יום הוא חזר מוקדם לביתו.

לאט לאט הבנו. תום הילד-טוב-שינקין מכר דיסקים צרובים בסתר כדי
לפרנס את אמו החד הורית ואת שני אחיו.
הוא התחיל לקחת סמים, וגם לשתות בירה, ואפילו פוקר לא שיחק
יותר. לאט לאט הוא התנדף.

אני זוכר, שכשהיינו נפגשים בבית הספר ראינו אותו עושה
כאילו-עסקים עם אלה מכיתה י"א 3, כאלה שהיו ידועים כ"המופרעים"
של ביה"ס.
משום מה חשבנו שאלה עסקי פוקר, כרגיל, כי מטומטמים שכמונו לא
היו יכולים להבחין בצדודיתו של דודו ברנע, הבריון הראשי. אם
היינו מבחינים בו, אולי היינו יכולים לחסוך הרבה צרות.

דאגנו לו מאוד. יום אחד, צלצל טלפון ומהעבר השני פרץ קול
מבוהל- "אתם חברים של תום? מהר מהר, בואו לפה, משהו קרה לו. יש
פה אמבולנסים, משטרה, מה הולך פה? בואו!"

כן, כמו שחששנו, הדיסקים הצרובים והסמים הרסו את תום.
המשטרה תפסה אותו, ואת השותפים שלו לעסקים, דודו ברנע ושלושת
ה"קוקואים"- דורון, אלמוג וחיים, והסמים.. עליהם כבר אין מה
לדבר.

הוא לחש לנו- "מיכאל, אורן, מה שלום הרבע עוף? מה עם הוולה?"
וצנח. האמבולנס לקח אותו. ברחנו משם. ניסינו לבכות. אבל על
נסיכים לא בוכים, בטח שלא קלפנים כמונו. אורן התעשת, אולי,
ראשון, ופרץ בזעקות:  "לא יכול להיות! אני לא מאמין! הוא
מת!!!!!" ניסיתי להרגיע אותו, אבל אורן לא היה יכול יותר. הוא
נמרח על הקיר, התיישב בשקט, והתייפח חרישית.

כן, תום מת. אחרי ההלוויה ניסינו להתעלם, להדחיק, אבל לא
יכולנו. כשאמא שלו החליטה שהוא צריך משהו כתוב על המצבה, היא
קראה לנו. ואני ידעתי בדיוק מה לכתוב שם.  

"שינוח על משכבו בשלום, הפוקר פייס."