יושב במרכז החדר על כיסא העץ השבור. מבטו פוזל אל עבר החלון.
עיניים חומות מזוגגות שולחות מבט כמה לתקווה, כמה לאור.
החל משחק בתלתליו הארוכים כשהיא הופיעה אל מול עיניו. מרחפת
מחוץ לחלון.

חשב לקום ולעזור לה גם הפעם אך גופו, שלא כמו נפשו, למד מפעמים
קודמות וחדל לציית, כמו החליט לא להפר את החלום, לא הפעם.

המשיך לבהות באור הבהיר.

מוחו הקודח בונה כרגיל את שדה החרציות בה נוהגת היא לטייל
בחלומותיו.
שיערה נע קלות ברוח קיצית של אמצע יוני, שמש קופחת על שיערה
השחור ועל תווי פניה שכל כך אהב לאהוב, מבט רדום מנסה להיחלץ
מתוך מלכודת של עיניים כהות ונפש בוכייה.


לחלוחית החלה מופיעה בעיניה הקודרות.
כך הייתה שם, משחקת לה בינות הפרגים והחרציות וחושבת עליו.
בוהה אל עבר השמש, נהנית מהעוורון, מהבריחה הזמנית ומעלה את
מבטו בדמיונה, מנסה לחשוב על ריקנות חייה הדמיוניים אך ללא
הצלחה יתירה.
כבר התרגלה. התרגלה לחלל הדואב אשר קיים בחייה, לריקנות,
המחסור, הגעגועים אליו.  אליו. אל זה שעדיין לא פגשה ושייתכן
כי לעולם לא תפגוש.
זה שישלים אותה, שיבין אותה ויתאחד איתה מעבר לחיים האלו,
לעולם הזה.
זה שיהיה איתה במחשבותיה גם כשלא תחשוב עליו, זה שעליו תמיד
חשבה, זה.
התייאשה.

דמעה נוצצת מכבידה על גבעול חרצית שברירית.


החל מסתובב בחלל החדר, מחזיק בראשו.
מנסה לחשוב, מנסה למצוא אותה וכבר איבד תקווה.
החל מביט אל עבר השמים ותוהה.
אם היא שם.

רחש מכיוון הדלת קטע את קו מחשבותיו.

ניגש אל עבר החלון והתיישב אל מול מבטה, מנסה להבין, לקרוא את
אשר ניסתה לומר.  מנסה לקרוא לה מעבר למחשבות, לשבור את
המרחק.
רצה ללכת משם, לחשוב, לכן בחר בדרך היחידה החוצה, אליה.

הצעדים המתקרבים במסדרון החלו מהדהדים בראשו לכן החל מזדרז.
דילוג קליל וכבר רגל אחת עקבה אחרי השניה.  כולו באוויר. מרחף
לו שם.
מחפש אותה.

חפשי.

פותח כנפיים ומעופף לו אליה, אולי חלום, אולי מציאות, שמחכה
לו, כנראה, שם.