שוב אותה סיטואציה.
אתה יושב מולי ולא מפסיק לחייך.
אין לך מושג איזו מערבולת אתה עושה לי בבטן.
מסתכל ישירות אל תוך העיניים ללא מבוכה.
איך אתה עושה את זה?
איך זה שאתה כל-כך חופשי?
ולי כל-כך קשה את מה שיש בי להוציא.
אנחנו מכירים אחד את השניה. תמיד מדברים על הכל.
בכל זאת אין לך מושג מה עובר עליי.
למה קשה כל-כך להוציא את המילים?
מה זה? מה קרה לי? השתגעתי לגמרי.
אני מנסה להרדם ופתאום דמותך מופיעה לי ככה סתם בלי התראה
ואז מגיעות הדמעות ועוד לילה לבן של אי שקט פנימי.
כל בוקר מחדש אני מבטיחה לעצמי ולך שהיום אני אספר.
היום אני אפתח את הפה ואדבר.
אני באה אליך כולי נרגשת לספר לך את מה שיש לי על הלב.
המילים כבר יושבות לי על הלשון ו...
אתה מחייך את החיוך המקסים שלך.
די כבר! תמחק אותו כבר מהפרצוף.
הוא מפריע לריכוז שלי, אבל אתה בשלך לא מפסיק להסתכל לי
בעיניים ומחייך.
כל חלקיקי הנשמה שבתוכי זרמו אליך,
אבל אני נשארתי במקום. לא זזתי.
רציתי להפוך את כל הרגש שבי למגע.
רציתי לקפוץ עליך, לחבק אותך, לנשק אותך ופשוט לבלוע אותך.
רציתי שתדע אני אוהבת אותך.
הנה כתבתי את המילים שהיו תקועות לי כל הזמן עמוק בפנים.
אם היית כאן הייתי צורחת את אותן מילים שכל-כך רציתי לומר ולא
יצאו לי מהפה.

זה בסדר. אני לא מוותרת ואני אמשיך לנסות לשחרר את כל הרעב
שבתוכי. יום אחד גם אתה תדע. אולי...