זוהי מחווה אנושית, לכל יוצאי השואה הנאצית,ולכל באי השואה
העולמית העכשווית נגדינו.
מוקדש לסביי וסבותיי (תנצב"ה).

לילה טוב לך מדינה יפה שלי, מדינת היהודים, ישראל שברירית
שלנו.
היוות מאז ראשית קיומך, קן נמלים, לב ליבו וטבורו של העם
היהודי.
גרמת לסדיקתו ולפירורו הסופי של קומתו הראשונה של מגדל בבל.
קומה זו יועדה לעם ראשוני, לאב המונותאיזם, העם היהודי.
קומה ארורה, בה נשמו ילדים שבריריים ואמהות נפלאות לא ניחוח
פרחים ממרבדי הר-ציון, אלא גז רעיל שהשבית את רוח החיים, רוח
שנראתה ללא-עוררין.
רוח זו מתה באוושה דקה, אשר הרעידה את היקום.
אלוהים בכה כשהיא מתה, הוא הבין שהוא עצמו נכשל בבחינה אותה
הוא רקם, כשאגליי זעה מבצבצים ברקותיו השקופות ודם לוהט ניגר
מליבו הרחב.

אתמול חפנתי באגרופי גרגיר חול מאותה קומה.
מסתבר שטעיתי כשחשבתי שהאגף היהודי של מגדל בבל כבר לא קיים!
הוא לחש לי באוזני, שהוא לא לבד בעולם הזה, יש רבים כמותו והם
מחוברים יחדיו בקיר עבה הנקרא "אנטישמיות".
קיר, אשר הוא אמר לי בייראה ובקול מלגלג, שביום בהיר אחד
כשהאהבה תצא מהאופנה, ייפול במלוא כבדו עליי ועל כל עמי הקטן
וישמיד את קן הנמלים שלי.

גרגיר החול הזה היה שחור משחור ופתאום נגלה לי שהוא מחייך
אליי, חיוך שגדל והתנפח לצחוק מרושע ומתגלגל.
הצחוק החל להדהד בראשי, נגלו לי מראות מזעזעים בהם ראיתי את
החייל הנאצי יורה למוות באחיה של סבתי שרה למוות !
ראיתי את דמו החם מכתים את השלג הלבן והבוהק של רוסיה הקפואה.
ראשי הסתחרר עליי ונקלעתי למחנה הכפייה והרעב, בו צפיתי
בעיניים מוצפות בדמעות של ייסורים, בגסיסתה האיטית והקשה מנשוא
של ביתה של סבתי חייה.  שלד מהלך בקושי, שלד המתפלל חרישית
באידיש לאלוהים, שיעזור לה, שיביא לה פת לחם, מן מהשמיים !

התעוררתי מסערת הצחוק הנוראי ישוב בביתי, צופה בתמונות דהויות
וישנות של אבותיי, סבים וסבתות אשר אהבתי מאוד.
אנשים יקרים מאוד אשר איבדתי תוך פחות מ- 3 שנים !
לי זו הייתה שואה אישית, שבתוך 32 ירחים איבדתי מלאכים כל-כך
יקרים לי.  מלאכים, אשר תיארו לי זכרונות והעשירו את מוחי
בידיעות כשעיני ברקו מתוך עניין ושפתותיי נהיו כצבע-השני מתוך
סקרנות, סקרנותו של ילד עניו ושקט, ילד שיכל לגדול במשפחה
מפוארת וקרובה,
לו רק אלוהים לחץ בכפתור אחד קטן, כפתור שיעקוף 5 שנים בתולדות
האנושות, רק  5   שנים !

לעולם לא, לעולם לא אשכח את שסיפרה לי סבתי חייה, אשר הייתה
עדה לבורות ההריגה, איך שהרגישה בתוכה שהאדמה רועדת וזועקת
לבורא העולם, לנוכח כל אותם פרחים שנקטפו בדמי חייהם ונשמותיהם
הוחזרו בן רגע, לאותו אל, שהתעלם מאיסור קטיפת הפרחים
השמורים.

שעון החול התמיד בצעדיו, הימים עברו להם, מזריחה לשקיעה,
מתקומה לנפילה ולתקומה מחודשת.
עכשיו אנוכי נמצא, עלם צעיר, במאה ה-21, ישוב בביתי הצנוע
במדינתי.
גם אני ניצול, ניצול של שואת טרור המתרחשת כאן, בארץ המובטחת.
ארץ בה משפחה סועדת במסעדה ובן-רגע נמחקת מעלי רשימת החיים, רק
בגלל חטא קדמון, חטא שהם יהודים החיים בארץ הקודש !
אינני יודע מה יעלה בגורלי, זאת חידה הטמונה בבקבוק, שנשלח
על-ידיי לבורא העולם.  הבקבוק מרחף לו בשביל החלב, ממתין
למנוחתו בגן מלכותי, גן-העדן.

לילה טוב לך מדינה יפה שלי, אני תשוש כל-כך מהכל, אעלה עתה על
משכבי לנוח.  אתפלל לכל-יכול, שאקום מחר לבוקר יפה יותר, בו
ארענן את זיו פניי בטל הבוקר הטהור ואניח זריי פרחים על
קברותיהם של אבותיי.  
לעולם לא אשכח אותם, את מוצאי ואנסה בכל דרך לקדם את העתיד.
לילה טוב,  
            בוקר מצויין . . .