הילד קם ממיטתו בכבדות, פתח את דלת חדרו בזהירות ויצא החוצה אל
חלל הבית הגדול. הוא נכנס לחדר האמבטיה לשטוף את פניו ומשיצא
החוצה התיישב על כורסת הטלוויזיה, בוהה במסך טלוויזיה גדול,
אפור וריק. מימינו, על מדף עץ הפורץ מתוך ספרייה הנעוצה בקיר,
הייתה מונחת צלחת אפורה ובתוכה תולעי מוות רוחשות בערבוביה של
גווני אפור בעלי מקצב קבוע שטחנו אותן בצורה קווית כאצבעות
רקובות ומרוסקות. הילד כבר היה מנוסה בהיתקלות בצלחות המוות
המבעבעות ברחבי הבית. בימים בהם השמש הייתה פורצת מעבר לעננים
שבשמים יכל היה לראות גרגירי מוות קטנים מתנתקים בצורה קבועה
ועפים כנבגים הרסניים אל תוך חלל האוויר ומרעילים אותו. אולם
באופן מוזר, מנוגד לכל הגיון, ככל שנקפו הימים והצלחות רק
הוסיפו להופיע ושובלי עמודי העשן המיתמרים הוסיפו לנבוט בכל
מקום בעקבות אמו ולא ניכר מקום לויתור או פשרה כלשהי, רק הלך
והחמיר הפחד שהאיץ את ליבו כל פעם מחדש. הוא חש כמות היה עכבר
פרנואידי יותר ויותר שמקום לחפש בניחותא אחר דרך מוצא מהמבוך
רק הולך ומתנגש בקירות הלבנים המתארכים לאינסוף, ללא מוצא.
על מנת להרגיע את עיניו אשר ניצודו בידי צלחת המוות, קם הילד,
אחז בצלחת ונשא אותה עמו בזהירות אל עבר המטבח שם הניח אותה על
השיש הלבן וכיסה אותה בעיתון על מנת שהמילים הנבונות יעצרו
מבעד התולעים האפורות ומלהתפרק ולזהם את האוויר עוד יותר. את
ידיו טרח הילד לנקות היטב בחדר האמבטיה ולשפשף אותן היטב עם
סבון גם אחרי שלכאורה התנקתה הזוהמה לחלוטין.
היה זה יום שבת קיצי, יום בלא רחמים, בלא דרך מילוט, והמסע היה
צפוי להתחיל בכל רגע. הילד ידע שברגע ששני הוריו יקומו משנתם
ויהיו מוכנים ליציאה אל פתח-תקווה לבקר את סבתו שוב זה יתחיל.
הוא ינסה לדבר על לב אביו ולהתחנן בפניו כי ישכנע את האם רק
הפעם לוותר, אך היא תעמוד גאה ובצורה כפסל החרות ולא תתרצה
לתיווכו העקר של אביו. הילד ידע שיהיה חייב לוותר לפני שאחותו
תפרוץ בבכי מר והאם תאשים אותו גם בכך. הוא גם ידע שכאשר יאיים
שאינו נוסע איתם יהפוך אביו את עורו ויגיד לו להפסיק לעשות
בעיות ופשוט להיכנס למכונית ולפתוח את החלון.
כך קרה שבאותו יום נכנס הילד העייף והמאובק למכונית, על אף
ניסיונות אחרונים למנוע זאת. על אף שהחליט לנסות להתמודד עם
הבעיה, גילה הילד בעוד נופי העירוניות המתפתחת של מולדתו
חולפים על פניו שהוא מתקשה להתמודד עם אצבעות המוות הקטנות
והדקיקות שפשטו במרחב הקטן של המכונית. הריפוד שספג במשך שנים
את העשן ליחך את זרועותיו ורגליו החשופות וקופסת המוות הקטנה
הקבועה בקדמת הרכב הייתה פעורה לרווחה ורסיסי אפר היו מתמרים
ממנה.  
כאשר הגיע אל בית סבתא, חמק במהירות מהמכונית, גומא את האוויר
התעשייתי של פתח-תקווה כאילו היה בלון חמצן טהור. את הזוהמה
שדבקה בו מהמכונית ניסה להזיע החוצה על-ידי ריצה מטורפת במעלה
שמונה הקומות המובילות לדירה. בהגיעו לדירה לא חיבק את סבתו
אלא הלך ישירות אל חדר השירותים, שטף את חלקיו הגלויים, לקח
משחת שיניים, מרח אותה על שיניו וניסה לשטוף את טעם המוות
מפיו.
לפני הארוחה וישר אחריה כאשר העשן שוב התמר, והפעם משני מקורות
במקום מאחד, ניסגר הילד בחדר האורחים כאסיר, שוכב על המיטה
ומנסה לחשוב מחשבות חיוביות, טהורות. הוא הרגיש שלא יוכל לשאת
יותר את הסבל השבועי הזה ויהיה חייב לוותר עליו, גם במחיר
ויתור על הארוחה המשביעה של סבתו. אולם המחיר ידע יהיה כבד
הרבה יותר. אימו, כך ידע, תגזור עליו שעמום שייגזר עליו בלא
אפשרות לצפות בטלוויזיה, בלא יכולת לצאת מהבית, לפגוש חברים.
כשנכנס למכונית, לקראת הדרך חזרה, עדיין ניסה הילד להאמין
שיוכל להתמודד פעם נוספת עם הנסיעה בחזרה לרעננה, אבל הצורך
הגופני להתמודד עם המזון הרב שהכביד על קיבתו החליש את
התנגדותו לעשן. מבלי לשים לב הוא התיישב מאחורי אמו, היכן
שאחותו הייתה בדרך כלל יושבת, במקום להתיישב מאחורי אביו, כך
שהעשן בא ישירות אליו, לופף ומחבק אותו. גם החלון החשמלי
האוטומטי של מכונית הוריו נתקע בדיוק באותו רגע מהותי. הילד
התחיל לצעוק, תובע לעצור, ללכת ברגל, לנסוע באוטובוס, לקחת
מונית, אך תחינותיו היו לשווא. הוא החל טופח על חלונות המכונית
מתוך לחץ גובר והולך, אך כל שהאם עשתה היה להגיד לאב שישתיק את
הילד לפני שהיא תשתיק אותו.
לבסוף בתחילה כדי להכניס מעט אוויר ואחרי כן מתוך תחושה רגעית,
נוקבת אך כזו שקדמו לה שנים רבות של התחבטויות הילד פתח את
הדלת והתגלגל החוצה אל התנועה שבחוץ, ונחבט בעצם קהה, ניתז
ממנו ובאותו רגע ידיים בוטחות נשאו אותו אל-על. כנפיהם הלבנות
של מושיעיו פלחו את העננים האפורים, לוקחים אותו אף מעבר
לעננים הלבנים אל התכלת הבהירה והמזככת.