הוא שכב במיטת בית החולים בעיניים עצומות, ואני השתדלתי להתעלם
מהדממה שאפפה את חדר. הא תמיד נראה לי כל כך חזק, שלא ידעתי
איפה לקבור את עצמי כששמעתי שהוא חולה. והכי גרוע, הכי גרוע
שלא היה לידו אף אחד. לא הורים, לא חברים, לא רופאים. ותמיד
הוא היה מוקף בהם, עד שהגיעה עת צרה, בה הוא יכול לבחון את
נאמנותם של מקורביו. אבל הוא לא יכול אפילו לפקוח עיניים.
עורו הלבן ממילא החוויר עוד, שיערו נראה מוזנח, עיניו שקועות
וגופו גרמי ושברירי. ליטפתי את ידו. אני עצמי לא עשיתי בדיקת
אידס אחרי שדבר מחלתו נשמע בבית הספר. אולי פחדתי מהתשובה,
אולי אפילו לא רציתי לדעת, אולי בכלל רציתי למות ופחדתי לגלות
שאני אשמח לתוצאה חיובית.
שוב הבטתי בו. גופו לא זע ולא נע, ידיו פשוטות לצדו, ראשו מוטה
הצידה. כל כך יפה, כל כך חולה. כל כך אבוד.

פעם, לפני שהפכנו לזוג, הוא היה הכי פופולרי, הכי מקובל. תמיד
לבש את האופנה החדשה, תמיד הצליח בבית הספר ובנבחרת הכדורסל,
עזר לזקנות לחצות את הכביש וכל החרא הזה, ואפילו היתה לו חברה
כוסית, הכי כוסית בשכבה, עם שיער חום ארוך ארוך ועיניים
ירוקות, וגוף שהיית מטורף אם לא היית מת לגעת בו.
לילה אחד, במסיבה מטורפת, כשכולנו היינו שיכורים, התחלנו
להתמזמז. אף אחד לא ראה אותנו בחושך, וגם כי כולם היו שפוכים
ובוססו בקיא של עצמם, או ישנו. אני ממש לא יודע איך זה הגיע
לידי כך.
לאחר כמה חודשים של השמצות וקריאות גנאי לעבר שנינו, כולם החלו
לקבל את העובדה שאנחנו זוג. ידעתי שיש לו פרטנרים אחרים, אבל
זה לא הפריע לי. השבעתי אותו שהוא ישתמש בקונדום אם הוא רוצה
להמשיך איתי, והוא הסכים. נשבענו בדם. בדם.
היינו יחד שנה וחצי. שנה וחצי שלמות של מערכת יחסים פתוחה בה
אני השתדלתי להשתמש רק במזרקים שלי והוא השתדל להשתמש רק
בקונדומים. כשהייתי בא דלוק לבית הספר, הוא תמיד צעק עלי.
הבנתי אותו. גם אני לא רציתי שהוא ימות מהרואין או משהו. לא
חשבתי אף פעם שאידס יהרוג אותו. והנה הוא גוסס לי בידיים, ועם
כל האהבה שבעולם, אין לי מה לעשות נגד זה.

כפרתי בדת במשך שנים, למרות הבית המסורתי בו גדלתי. ההורים שלי
לקחו אותי אלפי פעמים אל הרב שלהם ושינו לי את השם פעמיים עד
גיל 10 כי נאמר להם שאף אחד מהשמות שלי לא היה טוב לבריאות או
טוב לנשמה. הכי כאב לי לראות את אמא שלי אחרי שהיא גילתה
עלינו. איך שהיא בכתה. מאבא לא היה לי איכפת, ואחותי הקטנה גם
ככה היתה שרמוטה לא קטנה. אחר כך הכל התחיל להתדרדר. אבא שתה
המון ואחותי כמעט לא חזרה הביתה, ואמא כל כך פחדה על כולם.
חשדתי שהוא מכה אותה, אבל מעולם לא תפסתי אותם במצב בו היא
נראתה מאוימת, אז הנחתי לזה. המשפחה שלי לא היתה טרגדיה גדולה
מספיק בעבורי כל עוד היה לי את עומרי.  עד שהוא הפך לטרגדיה
שלי.

במידה מסוימת אני בטוח שיהיה לו הרבה יותר טוב. החיים שלי לא
יהיו אותו הדבר בלעדיו, אבל כשבאמת אוהבים מישהו, נותנים לו
ללכת. דווקא לא רציתי שהוא ילך, הוא היה שלי, איתי, ויחיד
במינו. לא ידעתי מה לעשות בלעדיו. החדר הריק מסביבו דיכא אותי
עוד יותר, ובכיתי חרישית. אפילו יללתי. כל כך שנאתי את עצמי
באותו הרגע. הרי שום טיפול לא עזר לו, שום דבר. למה אף אחד לא
בא לחלוק לו כבוד אחרון? פחדתי מעצמי. רציתי ביטחון, לדעת שאני
לא היחיד שאהב אותו. להיות בטוח שהוא האדם שחשבתי שהוא. ההורים
שלו כבר ישבו עליו שבעה. עכשיו תורי להתאבל.

בבוקר למחרת הביקור שלי קמתי והלכתי למרפאת האידס החופשייה בתל
אביב. בהתחלה, המקום עשה לי צמרמורת נוראה, אבל אחרי כמה דקות,
הבנתי שהאווירה החולנית, המדוכאת, הסופנית, רק הופכת אותי
לאמיץ יותר. הכי חששתי להיות זה שהדביק אותו. נבדקתי. כשיצאתי
החוצה התיישבתי בתחנת אוטובוס ריקה והתחלתי לבכות. בכיתי עליו,
עלי, על המשפחה שלי, על החיים. בכיתי על אושר מבוזבז, על
נרקומנים חסרי בית, על זונות זקנות ועל אחותי הקטנה, שאף אחד
לא ידע אם היא שוכבת באיזו תעלה כרגע, או מזדיינת עם בחור
אקראי למדי. התוצאות התעתדו לחזור רק כעבור חודש, וידעתי שזה
הולך להיות החודר הקשה בחיי. איכשהו שרדתי. אני לא יודע איך.
כנראה בעזרת הרבה קפה ונובלס.

בבוקר לפני שהלכתי לקחת את תוצאות הבדיקה, שתיתי הרים של קפה.
הייתי ערני וחשתי דקירות בבטן התחתונה, כמו שאני תמיד מרגיש
כשאני לחוץ. למרות שהיה חם עד לוהט בחוץ קפאתי מקור. לקחתי
סוודר קטן ויצאתי לכיוון המרפאה. הדרך נראתה אפורה, עוינת
ובקיצור ממש לא סימפטית. האנשים נראו כאילו כל אחד ואחד מהם
בוחן אותי במבט שאומר הכל. "אתה נרקומן הומו. קוף מביא מחלות."
פחדתי מהסטיגמה. פחדתי מהפחד של עצמי. המשכתי ללכת, מנסה כמה
שיותר להתעלם מהמבטים של כולם, או לפחות להגיד לעצמי שאני עושה
את זה. במשך ארבעים דקות רצופות עמדתי בפה פעור מול הדלת של
המרפאה, מצדו השני של הכביש. החלטתי להיכנס לאיזה פאב שהיה ליד
ולשתות איזו כוסית, שחשבתי שתרגיע אותי אחרי כמות הקפה אדירה
ששתיתי.

התיישבתי על הבר בנונשלנטיות, כאילו דבר לא קורה בתוכי, או
בחדר בית החולים הריק עם הריח הנקי והמנוכר, והזמנתי ג'ין
וטוניק. מישהו פעם אמר לי שזה משקה של בנות, אבל האמת שלא היה
איכפת לי. באותו הרגע לא הרגשתי יותר מדי כמו גבר. התגעגעתי
לחשיש, אבל מי אני שלא אמלא את משאלת ליבו האחרונה של אהובו
הגוסס? אז שתיתי. שתיתי עד שהייתי צריך לעמוד בחוץ ולהקיא את
הנשמה מספר פעמים, עד כדי כף שאינני יכול לספור אותן על שתי
ידיים. אחר כך, מדיף מאלכוהול, מקיא ומסיגריות, נכנסתי למרפאה,
משתדל לשמר הבעה קפואה, מנוגדת להבעה המעונה שעטפה את פני קודם
לכן.

המרפאה נראתה בדיוק כמו בפעם הקודמת, רק עם אנשים אחרים.
נבדקים. קורבנות. מתוסכלים ומפוחדים לא פחות ממני. אבל הרבה
פחות שיכורים. ומסריחים. התיישבתי על כיסא, ולפתע האומץ אחז בי
וגרר אותי להישען על הדלפק, לבקש מהאישה שישבה שם את תוצאות
הבדיקה של מספר תעודת זהות זה וזה. היא עפעפה בעיני עגל לא
מפתות במיוחד, הקלידה כמה דברים במקלדת, שהופיעו במסך ירוק שלא
יכולתי לראות בבירור. אחר, נשלף דף מהמדפסת לצידה שלא הבחנתי
בה קודם, והיא הגישה לי אותו, קורעת אותו באכזריות מהמכונה.
יצאתי שלילי.
פעם נוספת הלכתי לבדוק מה שלום עומרי. הוא רק רזה עוד,
והאינפוזיה שלו הפכה לאינפוזיות, ונוספה לו גם מכונת הנשמה. אם
הייתי ההורים שלו מזמן הייתי חותם על מסמך ויתור. מסמך שאומר
להם להרוג אותו. הוא היה עושה את אותו הדבר בשבילי. נגעתי בידו
שוב וזו היתה חמה. מאוד. הוא פקח עיניים לאט לאט, וקולו הסדוק
נשמע כמו פרשני כדורגל בהילוך איטי, רק עם צרידות מסוימת. הוא
ניסה לומר משהו ולא הצליח, יצאו מפיו רק מלמולים. אחזתי בידו
אחז יותר, אך הוא לא התייחס, רק ניסה לומר לי את אותו דבר חסר
פשר שלא הבנתי. השתדלתי להישאר חזק, אבל הדמעות ברחו. הן פשוט
ברחו מעיני בלי רשות. באותו רגע עלה על דעתי שהוא ישן קרוב
לחמישה ימים ברצף, ולא עישן בכלל בחמשת הימים האלה. לחטוף אידס
זו אחלה דרך להיגמל מסיגריות, רק שאתה גם ככה תמות בסוף.