ז'ואנה פלטה לאוויר נשימה כבדה בדמות שם. כל אחת משלוש הבנות
האחרות חזרה על השם במלמול חרישי, ותרה בעיניה אחריו ברשימה
הארוכה שבידה. אבישג הביטה דרך הרשימה השקופה, מדמה בראשה את
המלמול לתפילה, כפי שהיה נהוג בביתה, כפי שהיה ניתן לצפות
ממעמד שכזה. שם של מת הוא לא דבר להוציא מבין שפתיך בכזו
נונשלנטיות. היא אימצה את עיניה, מנסה להתמקד, כששמעה את גלי
מכריזה בענייניות על איתור השם המבוקש. גלי לא הרימה את מבטה
לעבר שלוש הבנות. הפתיעה אותה הדרך בה בחרה להתמודד עם המטלה.
היא הייתה הראשונה להתנגד כשקיבלו את ההודעה. עכשיו, היא זורקת
לאוויר את כתובתו של חייל שמעולם לא פגשה. היא שמה פעמיה
לכיוון הז"ל הנוכחי, כשהשיירה הקטנה אחריה, עטופה ייצוגיות
מזויפת בצורת מדי צה"ל ירוקים.

ז'ואנה הייתה הראשונה להבחין בשם החקוק על המציבה. באצבע ארוכה
וסמכותית הורתה על הכיוון. דנית פסעה לעבר האצבע. הפרחים
הססגוניים שעל הקבר כמו קרצו לה, מזמינים אותה לריקוד שכחה.
כאילו צועקים לה לקחת אותם משם, הם לא שייכים לבית המוות הזה.
לרגע, היא לא הבחינה אם הם הקוראים לה, או שמא היא זו שקוראת
להם, שמוצאת בהם מפלט. היא נהגה להימנע מזרי פרחים, מאבנים,
משמות חרוטים, מבכי.

גלי הוציאה מילקוט בית ספר קטן שנח על גבה את הזר הסמלי והזול
שקנה צבא המדינה לצורך האירוע. היא שיחררה אותו על האבן הקרה.
נשמע קול חבטה, שכמעט וכיסה את אנחת ה"השם ישמור", שיצאה מפיה
של אבישג. גלי הרימה את מבטה בפעם הראשונה מאז החל יום
הזיכרון, ולאחר מבט נוקב באבישג, השפילה אותו שוב תוך כדי
סינון "איזה אלוהים? אלוהים שלך כבר מזמן לא קיים". אלוהים לא
היה נותן לילד בן תשע-עשרה למות, גלי המשיכה את המחשבה בראשה,
הוא לא היה נותן לעולם שלנו להראות כפי שהוא נראה. אבישג נזכרה
לבלוע את הרוק שהצטבר בפיה. לא הייתה לה תשובה לדבריה של גלי.
בדירת המורות החיילות שלהן, הן נקלעו לא פעם לשיחה תיאולוגית.
היא הבינה מה עובר באותו רגע בראשה חסר האמונה של גלי. אבישג
עצמה לא הבינה מדוע נוהג העולם כפי שנוהג, גם לא התיימרה. היא
יכלה רק לקוות שתוכל לאהוב את הקדוש ברוך הוא בלב שלם עד יום
מותה, שיוסרו ממנה כל הספקות לגבי המשפט השגור כל כך: "אלוהים
נתן, אלוהים לקח, יהי שם אדוני מבורך".

ז'ואנה הקריאה את השם הבא ברשימה שקיבלו. היא שמעה את השם
מהדהד בין הקברים, מפריע את השלווה של אותו בוקר אביבי. "זה
בכיוון ההוא", אמרה דנית בלחש, כנראה הבחינה אף היא בהשפעת ההד
הזורם בבית הקברות העירוני. אבישג השמיעה אנחה נוספת. דנית
ניסה לחייך. מאז אותה תקרית, ההצגה של האופטימיות עובדת לא רע.
כל שהיא צריכה לעשות זה לחייך את החיוך העקום במעט שלה, להבטיח
שזה יעבור, שיהיה בסדר, שזה יחלוף. כמו גופו המתפורר של החייל
שנח את מנוחת הנצח שלו מתחת לאבן הקודמת. כמו גופו של אחיה.

הן צעדו ליד הגדר הגבוהה. מצידה השני הבחינה ז'ואנה בצלבים
הדלים המעטרים את הקברים. היא גם הבחינה בגלי מביטה בה. ז'ואנה
ציפתה להערה אופיינית מכיוונה של גלי, לגבי יהודיותה המוטלת
בספק של ז'ואנה, אך הפעם נראה כי גלי ויתרה על כך. "הקבר שלי,"
אמרה ז'ואנה ספק בקול, ספק לעצמה, "יהיה מעבר לגדר". לא נשמעה
כל תגובה. "ואני אשרוט את הגדר הזו, אשרוט אותה", הוסיפה בזעם
מתגבר, "עד שיוותרו שאריותיה בלבד מתחת לציפורניי". אבישג
דמיינה את ציפורניה היפות של ז'ואנה סדוקות ושבורות, ועליהן
חלודת הגדר הישנה. המחזה בעיני רוחה, גרם לה עצב, אך בשום פנים
ואופן לא יכולה בחורה שאינה יהודיה להיטמן כאן. אבישג ידעה
שבדיוק בשביל ז'ואנות הוקמה החלקה הנוצרית הסמוכה.

על הקבר הזה לא היו פרחים. שכבת האבק הצביעה על כך שלא טרח איש
לנקותו זה זמן רב. גלי החליקה את ידיה ביראה על האבן. היא
הניחה זר נוסף. לפתע חיוך ציני עלה על שפתיה. "מכירים את
הסיפור", שאלה רטורית, "על זוג הזקנים שגרו מול בית הקברות?".
היא לא חיכתה לתשובה, וכשראתה שכל המבטים מרוכזים בה המשיכה:
"אז היום הם גרים מול הבית". האוויר נכנס באיטיות לריאותיה של
דנית. שפתיה התמוגגו ברעידות מאיבוד השליטה שלה בהן. "תשרפו
אותי", לחשה. המבטים התמוהים של שלוש החיילות דחקו בה לדבר.
"כשאני אמות. אל תקברו, תשרפו. כדי שלא יהיה לי קבר. כדי שלא
יאלצו בגללי אף אחד לבוא למקום הזה". גלי חייכה. לבדיחה השחורה
שלה היה בדיוק את האפקט הרצוי. "אל תדאגי", היא אמרה לדנית,
"אז כבר לא יהיה לך אכפת".

בזמן השקט הקצר שהשתרר לאחר מכן, הביטה אבישג בז'ואנה. כאילו
קיוותה להסכמה כלשהי, למרות שאין זה אותו האלוהים. הסכמה על
האמונה בטוב, בהמשכיות, בקיום. במה שאחריו. ההסכמה המצופה לא
הגיעה. ז'ואנה, ככל הנראה, לא הבחינה במבט. ידה הרועדת מכעס,
או אולי מעצמת רגשות, ניסתה לפתוח את הרשימה, על מנת להקריא את
השם הבא.

הרשימה נמשכה מידה באסרטיביות. גלי אחזה בה כעת, כשאותו חיוך
ניצחון נסוך על פניה. "וכעת לשם הבא", פצחה בחגיגיות מעושה,
"גלי אהרון, בכבודה ובעצמה". הבנות השפילו מבטן כשגלי מקפצת
בינן כמו בקרקס. "בעודה בת שמונה עשרה וחצי", המשיכה גלי
כשהחיוך מתכווץ אט אט, "נטלה גלי את חייה, ובכך הפכה זאת
להחלטה הטובה ביותר בחייה". "הרי גלי, את לא...", אבישג נגעה
בכתפה של גלי, במבט מודאג. "לא. לא היום", מלמלה גלי, "אולי
מחר. אולי מחרתיים. אולי אף פעם לא".

כולם מתים בסוף.