זה היה ביום הזכרון.
חזרתי מהשירותים, בקו ישר אל המקום בו ישבתי ב'מעגל התמיכה'
שהיה בכיתה. התישבתי לידו. "אני רוצה לדבר איתך", אמר לפתע.
הוא, שלעולם לא באמת מדבר איתי.

"לדבר איתי? הוא? מה? למה?", חשבתי לעצמי.
עמוק בפנים, עוד לפני שהוא אמר, הבנתי. הוא יודע. "מה כבר
עשיתי?", ניסיתי לחשוב על אפשרויות שונות בהן יכלתי אולי
להפליל את עצמי - הלכתי ככה? הדרך שבה קמתי מהכיסא הייתה מלווה
במקבץ מאפיינים כאלו? תנועת הידיים גרמה לו לחשוב כך? פלטתי
משהו בטעות? אני, בכל אופן, לא הצלחתי להעלות סימן כזה במוחי.

ההפסקה הגיעה. בשעה שהמחנכת סידרה מס' דברים ("אני כבר יוצאת"
אמרה, כתגובה לנעיצת מבטינו בה), ובזמן שילדה אחת בדיוק עמדה
לצאת, התישבנו שנינו בפינת הכיתה - אחד ליד השני, כיסא ליד
כיסא.
"יש לך... אממ..  נטיות?" הוא שאל בשקט, בצורה הישירה,
והמתאימה לו ביותר. נאלמתי. וואו, לא, אולי, לא יודע, ואממ היו
רק חלק מזערי מהמילים שזרקתי באותה השניה, שנחתמו בשאלה "אבל
מה זה משנה?". לא ידעתי מה לומר, לראשונה שאלו אותי ברצינות,
באופן ישיר.
השתיים, ששהו עד כה בכיתה, יצאו.
הלב דפק בעוצמה. "אם אתה פוחד לומר בגלל שאני הומופוב", אמר,
"אז באמת שאין לך ממה לפחד, כי אתה אותו אדם שאני אוהב
ומעריך", המשיך. "השנה, כמו שאתה יודע, השתנתי המון" סיים את
דבריו. "כן", אישרתי לבסוף, "אני הומו". הוקל לי.

הנושא אינו חדש לי אמנם, כבר סיפרתי למספר מכובד של חברים  עד
אותו היום, אך ההרגשה איתו הייתה שונה מכולן. הרגשתי משהו, ולא
ידעתי מה זה. משהו הציק לי.

יושבים על עדן החלון של הכיתה הריקה מילדים, שמציפים את טקס
יום הזכרון של בית הספר, משקיפים על הנוף הבית ספרי, ומדברים.
באמת מדברים, בפעם הראשונה. "ממש מוזר לי לדבר על הכל איתך",
הוא התחיל, "לעולם לא חשבתי שיהיה לי חבר עם... נטיות". באותה
שניה בודדה ובהמשך, פשוט שפכתי בפניו את (כמעט) כל ליבי, פיסות
מידע שמתיימרות להקטין את הפער הגדול בינינו, העצום, ולהשלים
את החורים החסרים. שאלות רבות עלו באותה שיחה, וכל כך קיוויתי
שהשעה הנתונה תמשך, ותמשך, ולא תגמר לעולם.
"אני רוצה שתבטיח לי משהו אחד", מילותיו זרמו מעצמן, "אם מישהו
יתנכל לך, יציק לך, יקלל אותך... אני רוצה שתגיד לי. ואתה כבר
יודע מה אני אעשה". לדבר כזה אי אפשר לסרב, ובמהרה פניי העלו
חיוך וצחקוק, שלו רק מצבים כאלו יכולים לגרום. שמחתי. מזה זמן
רב, באמת שמחתי.  התאהבתי בו.
עמוק בפנים, ידעתי את זה מההתחלה. וכל צעד שעשה, פירשתי
כניסיון להראות אהבה בחזרה. "אולי גם הוא כזה?", חשבתי לעצמי,
"הכל יכול להיות בימינו".

לא חשבתי שניה נוספת, ולקחתי את הסיכון - הרי "צריך לסמוך על
הרגשות פנימיות". אז התקרבתי אליו מעט, והוא המשיך להסתכל עלי
במבט התמים (כביכול) שלו.
רציתי לנסות לגעת בו, עם הראש להתנשק, להרגיש את השפתיים
מתחכחות זו בזו, ועם הידיים לחוש ולהרגיש את כל גופו, אך פתאום
לפתע, ללא שום התראה מוקדמת, עוד לפני שיכלתי לממש את התכניות,
הצפירה החלה. שנינו קפצנו לחלל הכיתה ועמדנו דום. מחליפים
מבטים.

ובכל זאת, כנראה שלא.