יושב כאן באוטובוס ואין אוכל. הבטן כואבת כל כך... "מה יהיה?"
שואל אחד הנוסעים את שכנו. "יהיה טוב" האחרון עונה. כל כך
ברור. כל כך בנאלי. כל כך חסר משמעות. כל כך חוזר על עצמו. גל
חום עוטף את האוטובוס. מרוב חום וראשים נוטפים דם, אני רואה את
הגג עף.
הגעתי לגיהנום. מתברר שהיה פיגוע באוטובוס. "היי, זה לא אמור
להיות ככה!" אני אומר לבחור שלידי. הוא מחזיק קילשון ביד.
מוזר. "אם נהרגתי בפיגוע, אני אמור להיות בגן עדן!" אני צורח.
הבחור לידי מחייך. השערים נפתחים. המקום נראה בדיוק כפי
שתיארתי לעצמי: אש, לבה לוהטת, ותמונות עירום של שרה נתניהו.
שני מלאכי גיהנום מכניסים אותי לבריכת לבה. העור נצרב, נאכל
מהחום, אבל אני לא מת. הרי, איך אפשר למות בגיהנום? מקלחת של
שמן רותח. כל כך כואב. אבל את כאב הבטן כבר שכחתי.
אני רואה את החיים שלי על מסכים ענקיים. הנה אני משחק כדורגל
בשכונה. והנה אבא שלי. הוא נראה שמח. אמא שלי אמרה שהוא בארץ
אחרת, עובד. הנה אני באימונים הקדם צבאיים. היה כל כך כיף אז.
החברה הראשונה, הנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה, הפעם הראשונה
שאני נוגע בחזה של בחורה. הזיון הראשון. הצבא. אימונים קשים -
השבועה. "טוב למות בעד ארצנו" הייתה הסיסמא שלנו.
נכנס לאוטובוס, ספר קוראן ביד. יושב ליד הילדים ולוחץ על כפתור
ההפעלה של המנגנון. האוטובוס מתפוצץ. כולם נהרגים, חוץ מהנהג.
אלו היו הימים.