יש חומייני גוסס על המרפסת שלי.
אני יודעת שהוא גוסס כי הוא מניע את הרגליים שלו לאט והוא על
הגב, ויש לו גם פנים כאלו של מת, עד כמה שלחומייני יש פנים.
אני לא יודעת מה לעשות איתו, לזרוק אותו?, אבל הוא עדיין חצי
חי
אולי לגאול אותו מייסוריו ולהרוג אותו וזהו?.
אולי זה חומייני שגוסס מאהבה, שמעתי שיש דבר כזה אצל חיות, וגם
אצל חרקים, שהם מוכנים למות מאהבה.
אם רק היית חומייני, אדיוט!.
היית מפרפר על מרפסות בשם אהבתך אלי, במקום זה אתה יוצא עם
הפרחה הזו עם הגוף המושלם והשיער הארוך, זאת שלא מעשנת ויודעת
את כל המילים של כל שירי האהבה שיצאו אי פעם.
אני עדיין משכנעת את עצמי שכאשר אתם שוכבים את שמי אתה לוחש
לחלל האוויר המיוזע, וכשהיא מכינה לך קפה בבוקר אתה חושב על
הקפה הדלוח שאני הייתי מכינה.
אבל אתה לא גוסס אפילו קצת, אפילו לא מתקשר למען האמת, אבל זה
בסדר, אני בטוחה שמבפנים אתה סובל, אפילו מאוד, חושב עלי ללא
הפסקה.
החומייני ממשיך לפרפר לי על המרפסת והוא אפילו קצת מגעיל, ככה
מתחנן על חייו.
שהתקשרתי אלייך וביקשתי נורא שתתקשר בחזרה נראיתי ככה?, לא מה
פתאום, אני יודעת שלא, שיחקתי אותה ממש קרירה, אפילו ההצעה של
לצאת לקפה ואולי לקפוץ לדירה שלך נאמרה ממש בנונשלנטיות,
נכון?, נכון!.
אמרת שאין לך זמן עכשיו, אבל זה בסדר, אני יודעת שכואב לך
לראות אותי עכשיו, אתה בטח מצטער נורא על זה שנפרדנו, תמיד היה
קשה לך להודות בטעויות שלך.
איפה אתה עכשיו?, בטוח היית יודע מה לעשות עם הדבר הקטן
והמגעיל הזה שמפרפר לי שם, אתה בטח אצלה, הורג לה ג'וקים, אומר
לה כמה אתה אוהב אותה, מסתכל על התחת הקטן והחמוד שלה כשהיא
הולכת להכין לכם קפה, ומזמזמת את  "איט מסט הב בין לאב", בקול
מתקתק.
אבל אני יודעת שאתה יכול לחשוב רק עלי, שאתה מתגעגע ומחכה נורא
שהטלפון יצלצל, ומשתדל שלא לשמוע או לראות שומדבר שעשינו ביחד,
אני יודעת שאתה מתחרט בייסורים על היום שעזבת אותי.
החומייני כבר לא על המרפסת שלי, אני חושבת שראיתי אותו עף, הוא
סתם נתקע על הגב ועכשיו הוא זז למצוא את הבחורה התורנית שלו.
היום כבר לא מתים מאהבה, אפילו לא חרקים,
ובטח שלא אני.