זהו מכתב ההתאבדות שלי, שמוקדש לך אהובי, ולכול מי שאף פעם לא
יצליח להבין...

אז, חזרנו... איזה יופי, אחרי 10 חודשים שאנחנו ביחד, אתה בא,
זורק אותי, וכמובן שמאשים אותי. אחרי איזה חודש חזרנו, איזה
יופי.
הכול היה טוב, חוץ מזה שחיפשת נקמה. נקמה שאני לא מצליחה להבין
למה. נתת לי חודש נהדר, לחשוב כמה טוב לי איתך, וחיכית...
חיכית לתירוץ מספיק טוב בשביל לזרוק אותי, ולא לצאת הבן זונה.
ואז, כשהייתי בנקודה הכי רגישה, בנקודה שרציתי לשמוע שאתה
אוהב, ושאתה מתגעגע, ושהכול טוב, הרסת אותי, שברתי את הלב שלי
בפעם השניה, לאלפי חתיכות קטנות... ואני מנסה לאסוף אותן, אבל
לא מצליחה.
היית הכול בשבילי, וגם אם זה לא היה כך, ואני רק אומרת את זה
כי אני אוהבת, אז ככה לפחות הרגשתי. המיד היית שם איתי, גם
כשעומרי מת, גם כשנשארתי לבד. ואני ניסיתי להחזיר. כשמתן מת,
הייתי שם איתך לאורך כל הדרך, אבל אתה דחית אותי. יכלתי להבין
את זה, הרי אני הייתי שם שבועיים לפנייך, ועשיתי את אותו דבר.
נכון, עשיתי טעויות, אבל באותה מידה גם אתה. תמיד היו דברים
שהיו תקועים באמצע, ואני לא מבינה למה לא הצלחנו לסדר את הכול.
למה לא באמת ניסינו, הרי אמרת שאתה אוהב, אז למה לא עשית משהו
בשביל זה? למה תמיד אני צריכה להוכיח כמה אני אוהבת? למה כשאתה
עושה טעות זה מובן מאליו שאני יסלח עליה, אבל למה כשיש לי
סיוט, למה במקום להיות שם איתי, אתה פשוט בורח? אתה יודע שאין
לי משפחה, אתה יודע שאני לא פותחת את עצמי לחברים, ורק לך...
אתה תמיד אומר שאתה אוהב לעזור לאחרים, אז למה אף פעם לא פתחת
את העיניים, וראית שמי שצריך ממך עזרה, זאת החברה שלך?
עכשיו אתה כבר לא פה, רחוק ממני אלפי שנות אור, וכל מה שיש
בינינו זה קו טלפון מנותק... שאי אפשר לחבר אותו יותר.
למה לא ראית אף פעם את המצוקה? החיים הולכים ונגמרים, והזמן טס
מלכת, נתת לי עוד שנה של חיים, חיים נפלאים, חבל שלא יכלת לתת
יותר, אבל גם זה מספיק. עכשיו אני יודעת להעריך אותך, קצת הרבה
מאוחר מידי, אבל רציתי להגיד תודה. תודה על הכול, גם על הרגעים
הקשים.
אני אוהבת אותך חמוד, ואני יקח את זה לקבר שלי.
אני רק רוצה שתפתח עיניים לבחורה הבאה שתהיה לך, ואלי אותה
תצליח להציל.